תקופת אחרי הלידה - הפוסט פרטום

מזל טוב! ילדת.

תשעה חודשי הריון הסתיימו, הלידה מאחורייך ואת חובקת תינוק חדש או תינוק לראשונה.

כמה אנחנו משקיעות בתקופת ההיריון, הבדיקות והמעקבים, רכישה של ציוד, הכנה ללידה, אנחנו מחכות ללידה ותוהות איך היא תהיה ומה נחווה בתוכה, הגוף שלנו עובד כל כך קשה - לפעמים כואב וכבד ואת רק מחכה להיות אחרי: אחרי הלידה, אחרי הדאגות, החרדות, ההתרגשות, פשוט להיות אחרי.

תקופת ה-אחרי, לא מדוברת מספיק.  השליש הרביעי, ה-פוסט-פרטום (אחרי לידה) היא תקופה הנמשכת כשישה שבועות ויש המתארים אותה גם כשלושה חודשים. קורים בה המון דברים - הגוף שלך מתחיל להשתקם מתקופת ההיריון, את מחלימה פיזית ונפשית מהלידה, בין אם הייתה טובה או טראומטית. ההורמונים שלך משתנים בצורה קיצונית - את נמצאת ממש ברכבת הרים רגשית, ביחד עם כל זה את מטפלת בתינוק שרק נולד - מניקה או מאכילה, ערה בלילות, מנענעת, מרגיעה ונותנת מעצמך מעל ומעבר.

מה שקורה לאישה בתקופה שאחרי, לא מדובר מספיק.

אנחנו מגיעות ללידה עם כזו ציפייה והתרגשות - מחכות לרגע הזה שנחזיק את התינוק שלנו לראשונה, שכל מה שקורה אחרי לא באמת נמצא אצלנו במודעות. אחרי הלידה יש גם לא מעט קושי - עייפות, כאבים, הצפה רגשית, תחושת ריקנות - כי בכל זאת לידה היא גם פרידה מהיריון וממי שהיית לפני שהפכת אמא, או אמא לשניים או לשלושה והלאה.

הסביבה ואנחנו איתה מצפה מאיתנו לכל כך הרבה - "לחזור לעצמנו" - להיכנס לג'ינס, לטפל בתינוק, לטפל בבית ובמשפחה שכבר יש לנו, להיות מאושרת! הרי ילדת ויש לך תינוק חדש - איך את לא מאושרת?

כשהאושר הזה לא מגיע, או כשאת כל כך עייפה שאין לך זמן או רצון לאכול או להתקלח או סתם לדבר עם מישהו על נושא שלא קשור לתינוק או ללידה, מגיעות רגשות אשם והשוואה לאחרות שגורמות לזה להראות כל כך קל. ולפעמים זה הופך לדכדוך אחרי לידה ("בייבי בלוז") ואפילו דיכאון אחרי לידה.

אז הנה, שמנו את זה על השולחן. רוב הנשים חוות מנעד גדול של רגשות סביב לידה, החל מזה שהן ממש לא מאושרות או מאוהבות בתינוק שלהן ועד לאשמה, אפאטיות, עייפות וריקנות גדולה, שינויים במצבי הרוח וחוסר חשק לעסוק במה שאהבו עד עכשיו. הרבה פעמים זה יתבטא במה שקורה בפנים, כאשר כלפי חוץ אנחנו יודעות להחזיק חזות מתפקדת ומחייכת. 

בתור מי שחוותה דכדוך ואפילו דכאון אחרי הלידות, אני רוצה להאיר את החוויה הזו באור של נרמול - זה תקין לחלוטין, יש מה לעשות עם זה ובסוף זה עובר. אז מה בכל זאת אפשר לעשות אחרת ?

לדעת שאת בסדר.

עצם זה שמה שאת חווה הוא נורמלי לחלוטין, מקורו בהורמונים ותהליכים שקורים בגוף לאחר הלידה, העייפות הגדולה והחוויה המטלטלת שעברת - זה ממש בסדר שתרגישי ככה. זה בסדר לאהוב את התינוק שלך אבל להיות מותשת, זה בסדר להיות מתוסכלת מחוסר השינה או הבכי, להרגיש עצובה או לבכות. המפל ההורמונלי המשמעותי ביותר הוא ביום השלישי אחרי לידה (בו לרוב מגיע החלב- למי שמניקה) והוא מאופיין ברגישות, שיניי מצב רוח והמון המון בכי. השבועיים הראשונים הם רגישים מאוד בגוף ובנפש ומרבית הנשים חוות תופעות הנעות ממצב רוח ירוד ועד לחרדה וקושי רגשי משמעותי.  אם את חווה את הרגשות האלה גם כעבור חודשים מהלידה ללא הטבה ואפילו עם החמרה - אולי מדובר בדיכאון אחרי לידה, תופעות הדכדוך לרוב חולפות תוך שבועיים - חודש.

אל תישארי לבד עם התחושות שלך.

הרבה פעמים שיתוף, הקשבה ועצם היכולת לפרוק - הם כבר חצי פתרון. דברי עם האנשים סביבך שאת מרגישה שיכולים לתת לך תמיכה ולהכיל את הקושי - בן או בת הזוג, אמא, חברה טובה, אולי זו אפילו אמא אחרת שאת מכירה שחוותה משהו דומה. העיקר לא להישאר לבד עם מה שאת מרגישה ולאפשר לסביבה שלך לעטוף אותך. יש לזה חשיבות גדולה אפילו יותר אם את חושדת שהדכדוך מחמיר והופך לדיכאון, הדימוי הכי טוב שלי לתחושה היא שקיעה, אני הרגשתי שאני שוקעת - והיה מאוד חשוב שבן הזוג שלי יראה וישמע אותי בתהליך כדי שישים לב מתי צריך עזרה מקצועית. עצם זה ששיתפתי אותו וידעתי שהוא רואה אותי - נתן לי הרבה יותר ביטחון ביכולת לעצור את התהליך או לקבל עזרה במידה ואצטרך.

תבקשי עזרה.

יש סוגים שונים של עזרה - החל מאוכל מבושל, עזרה בטיפול בתינוק כדי שתוכלי לישון, עזרה במטלות הבית, קניות ואפילו פשוט להיות איתך כדי שלא תתמודדי לבד עם הקושי. חוסר שינה ותזונה לקויה לאחר לידה הם גורם סיכון לדכדוך ודיכאון אחרי לידה. בתקופת שאחרי הלידה את צריכה לנוח, להחזיק את התינוק שלך, לקבל אוכל ועזרה בבית - כדי שתוכלי לנוח ולהחלים. במציאות ורודה זה אולי קורה, אבל אצל רוב הנשים זה ממש לא המצב. אנחנו טובעות בעבודות בית, טיפול בתינוק קטן ואולי גם טיפול בעצמנו. המחסור בשינה יכול לייצר הקצנה בתופעות ההורמונליות הטבעיות ולהביא אותך לסיטואציה של תשישות ועצב גדול. את יכולה להחליף מתנות פיזיות בעזרה. את יכולה לקבל עזרה בתשלום אם זה מתאפשר. אפשר להיות יצירתית מאוד - העיקר לא להישאר לבד. פשוט להגיד שקשה לך ואת צריכה עזרה, כל עזרה היא מבורכת. זה לא הופך אותך לחלשה, מפונקת או אמא ואישה פחות טובה - זה הופך אותך נורמלית.

תצאי מהבית.

הבית - שבו אנחנו נמצאות לפעמים רוב שעות היום, לרוב עסוקות בהנקה או טיפול בתינוק, עלול להפוך סוג של כלא. זה לא פשוט לצאת עם תינוק קטן - לארגן אותו ואת עצמך. את עייפה, לפעמים מרגישה שלא בא לך שמישהו יראה אותך, חוששת להתמודד עם בכי בחוץ או הלוגיסטיקה הכרוכה ביציאה מהבית. לפעמים פשוט אין לך כוח וגם אין עניין בעולם שבחוץ. תייצרי לך מוקדם ככל הניתן שגרת יציאה יומית, בה את אורזת את עצמך ואת התינוק ויוצאת החוצה. זה יכול להיות לפארק ליד הבית, לבית קפה, להליכה אם את מרגישה מספיק חזקה - את צריכה חשיפה לאור יום, לנשום אויר צח, לראות אנשים - להתלבש ואולי גם להתאפר אם היית רגילה, דברים קטנים שמחזירים לך את תחושת החיות והנורמליות.

תחזרי לפעילות גופנית.

את לא צריכה להתאמץ מדי. התנועה צריכה להיות מותאמת להרגשה וליכולת שלך, אל תעשי הליכות של שעות או ריצה וכמובן לא פעילות עצימה עד 6 שבועות לאחר הלידה ולאחר שביקרת אצל רופא הנשים ופיזיותרפיסטית רצפת אגן. אבל אין שום מניעה לפעילות קלה ומתונה - תרגול תנועה על מזרן, יוגה עדינה ומותאמת, הליכות בקצב נוח ומרחקים שתואמים ליכולת שלך. העיקר להיות בתנועה - הפעילות הגופנית תורמת לשיפור מצב הרוח לא פחות מטיפולים תרופתיים ולפעמים אפילו יותר. הליכה עם העגלה תועיל לך ולתינוק שלך באותה מידה, שימי אוזניות ותהני ממוזיקה או פודקאסט טוב. ככל שתתרחקי מהלידה תוכלי לעשות הליכות ארוכות יותר ולחזור גם לפעילות גופנית עצימה יותר, יש לה אפקט מבריא על הגוף ועל הנפש.

זמן לבד.

מאז שהפכת אמא או הרחבת את המשפחה, נדמה שאין דקה שהיא רק שלך, אולי רק בשירותים ובמקלחת אם יש לך מזל. זמן מבוגרים - עם בן הזוג או חברה, ללא התינוק וללא הצורך הבלתי פוסק לטפל בעוד מישהו - עושה פלאים. צאי לקפה עם חברה, הופעה שאת אוהבת, סדנא של כמה שעות - כל מה שיחזיר לך טיפה שקט ויכולת להיות עם עצמך בשלווה. לפעמים שעה-שעתיים בשבוע הם הצלה עצומה, וזה ממש בסדר אם התינוק שלך עדיין קטן ואת מניקה או שהוא תלוי בך לשינה - מדובר בפרק זמן קצר בו את מתייחסת לעצמך בלבד, את תהיי עם יכולת הכלה וסבלנות גדולה בהרבה כשתחזרי. אם יש לך קושי להשאיר את התינוק בבית, תבקשי שבן הזוג/אמא / מטפלת ישמרו עליו ותזמיני חברה לביתך, או שבי לראות סדרה או לעשות אמבטיה ארוכה - העיקר שיהיה לך קצת שקט לסדר את המחשבות.

מתי כדאי לבקש עזרה מקצועית?

קושי לאחר לידה הוא נורמלי ומרבית הנשים חוות אותו ברמה כזו או אחרת. "בייבי בלוז" או דכדוך המאופיין בעצבות, רגשנות וחרדות הוא נורמלי בשבועיים עד חודש לאחר הלידה. הוא יכול להתאפיין בשינויי מצב רוח קיצוניים - אושר גדול ועצבות גדולה לאורך היום, תגובה קיצונית לאירועים שבעבר לא היית מגיבה אליהם, הרבה רחמים עצמיים ותחושת אשמה לצד עייפות גדולה, חוסר תיאבון ואנרגיה ירודה. לרוב התופעות חולפות מעצמן עם תמיכה מהבית וקבלת עזרה. אני תיארתי את זה בחוויה שלי כמו עננים אפורים שכיסו את השמים עד שבוקר אחד פתאום ראיתי קרן אור קטנה - ולאט לאט יותר ויותר אור חדר דרך העננים עד שהם התפזרו לגמרי - והרגשתי שוב עצמי, אחרת אבל עצמי.

אם את מרגישה שאין שיפור, שהחרדות והפחדים משתלטים עלייך, שאת מרגישה אטומה רגשית ומתפקדת כמו רובוט - גם חודשים לאחר הלידה, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. רופא משפחה, מטפלת בנשים (יש מגוון, כמובן לוודא שמדובר באשת מקצוע מוסמכת) ואף פסיכיאטר - ידעו לתת לך מענה, להושיט יד ולעזור לך להתחיל בתהליך ההחלמה. תדעי שגם אם זה נראה שתישארי ככה לנצח - עם עזרה את תוכלי להחלים ולשוב להנות מהחיים, ואולי אפילו יותר מבעבר. דיכאון הוא מחלה ואת לא צריכה להתבייש בו - הפנמה של זה ובקשת עזרה היא הצעד הראשון לקבלת איכות חייך בחזרה.

יש לך חברה שילדה לאחרונה? שלחי לה את זה.

תעזרי לה להתכונן לרגשות ולחוויות שהיא עלולה לפגוש אחרי הלידה, לדעת שהכול בסדר איתה ושזו רק תקופה שעוברת.

תשאלי אותה - "איך את?" ולא "איך התינוק" או "איך הייתה הלידה", תשאלי אותה "מה את צריכה עכשיו?" ובעיקר תהיי שם כדי להקשיב.

זו המתנה הגדולה ביותר לאישה אחרי לידה.