זהו המשפט שמייצג בעיני הכי טוב את התנועה לחופש בחירה בלידה, שהייתה לי הזכות להיות בוועד שלה כשנתיים. נושא זכויות אדם בלידה מדובר לאחרונה (וטוב שכך) הרבה יותר לעומת בעבר, ועדיין נשים רבות לא יודעות מה הן הזכויות שלהן בהריון ובלידה, ובעיקר מתקשות לעמוד על הזכויות האלה בזמן אמת . זה קורה בגלל היחסים המורכבים עם הצוות המטפל - יחסי תלות בהם האישה ההרה שרוצה לסיים את לידתה בבריאות טובה ועם תינוק בריא בידיים - מוצאת עצמה נתונה לחסדי הצוות (שאין לי ספק שהמטרות שלו טהורות). רק מי שהייתה בסיטואציה הזו תבין. אנחנו כל כך רוצות לשמור על התינוק שלנו שנאפשר לא מעט דברים שבשגרה לא היינו מאפשרות בשום מצב אחר. נשים חזקות, עצמאיות, חכמות ורהוטות מוצאות עצמן לעתים תוהות למה אם בכלל מותר להן לסרב ואיך לעשות את זה, בלי לקבל את תגית "הנוגדנית" שתשפיע על הטיפול בהן בהמשך. כל הנשים באשר הן ללא קשר לשגרתן, לעתים לא ממש יודעות מה הן הגבולות ומה המחויבות של הצוות המטפל כלפיהן - ולא רק למה הן מחויבות בהגעתן לבית חולים. זה המקום להגיד - זה לא "העיקר ידיים מלאות", זכויות בלידה הן זכויות אדם בסיסיות ומגיעה לנו גם חוויה מכבדת, לא רק תוצאה. ואלה הן הזכויות מתוך אתר "התנועה לחופש בחירה בלידה": זכותך לבחור איפה ללדת, איך ללדת, ומי יהיו מלוויך. ​ זכותך להגיע ללידה עם דולה. זכותך להגיע ללידה עם תכנית לידה כתובה ועל הצוות הרפואי לעשות כמיטב יכולתו לתמוך בהעדפותיך. זכותך ליחס נעים ומכבד, קשוב ושוויוני בדיבור ובמעשה. זכותך להסכים או לסרב לכל טיפול שמוצע לך ו/או לתינוק.ת שלך. זכותך להתנהל כרצונך, באופן חופשי לאורך כל הלידה שלך ואחריה כמו לבחור תנוחות, להיות בתנועה וכו׳. זכותך לזהות את הצוות המטפל, להסכים או לסרב לנוכחותם. זכותך לטיפול רפואי איכותי ומבוסס ראיות. זכותך לשיתוף פעולה מלא בין כל מטפלייך, כולל הדולה שלך, או מיילדת הבית במקרה של פינוי לבית חולים. זכותך לחסיון רפואי, סודיות. זכותך לפרטיות כולל דלת חדר סגורה ונקישה בדלת לפני כניסה. זכותך להיות צמודה לתינוק.ת שלך מרגע הלידה ועד בכלל. זכותך להיות נוכחת בכל חיסון, בדיקה, טיפול וגם רחצה של התינוק.ת שלך. לתינוק.ת שלך יש זכות להיות צמוד.ה אליך במשך כל האשפוז ולינוק. אני רוצה להתייחס לכמה מהן מתוך חוויות הליווי בחדרי לידה, בלא מעט בתי חולים שונים בארץ. זכותך להגיע ללידה עם תכנית לידה כתובה ועל הצוות הרפואי לעשות כמיטב יכולתו לתמוך בהעדפותייך. תכנית ל ידה (כתובה או כזו שנאמרת בעל פה לצוות) היא לא רק העדפה, רצון או "גחמה" שלך כיולדת. הלידה הזו היא שלך ושלך בלבד, גם התינוק שלך הוא שלך ושל בן זוגך - אתם ההורים שלו, הנושאים באחריות המלאה לטוב ולרע על הלידה ותוצאותיה ולכן למה שאתם רוצים יש עדיפות עליונה. נכון שהמציאות בה מתנהלות לידות כיום היא מאוד מאתגרת את התפיסה הזו - כי כמוכם יש עוד זוגות רבים בחדרי הלידה העמוסים בבתי החולים, אין מספיק מיילדות ורופאים ורופאות כדי לאפשר לכל זוג את הקשב המלא והמענה לצרכים שלהם. בתוך המציאות המורכבת הזו השאיפה היא שנוכל לסמן נושאים שהם חשובים לנו מאוד וכאלה שבהם נוכל להתגמש מתוך הבנת המציאות. יחד עם זאת, נקודת המוצא היא שאת התוכנית שלך יש לכבד ולעשות כל מאמץ ליישם. זכותך לבחור אילו פעולות את רוצה ולא רוצה שייעשו - על הצוות לכבד את זה ובמצב בו הדברים לא פוגשים מציאות (למשל מצב חירום בלידה) לספק לך הסבר ולקבל את הסכמתך. זכותך לבחור באיזו תנוחה ללדת וצריך מקרה קיצון כדי לא לכבד את זה - ובכל מקרה לתת לך הסבר לגבי הסיבה ולקבל את הסכמתך. זכותך להגדיר באילו מצבים אם בכלל תרצי התערבויות רפואיות - ולקבל הסבר לפני ביצוען. כל מצב בו מבוצעת פעולה שלא הסכמת לה באופן מפורש הוא לא תקין - גם אם יספרו לך אחרת. אם את חוששת שבמהלך הלידה תתקשי לעמוד על שלך או להחליט - תדרכי את המלווים שלך שידעו בדיוק מה הם הרצונות שלך ומה מרחב הגמישות. לפעמים באמת במהלך הלידה נדרשות פעולות שלא רצית או תכננת - אבל הן לטובתך. זה לא המצב בכל התערבות מוצעת ובכל סטייה מתוכנית הלידה שלך. זכותך להסכים או לסרב לכל טיפול שמוצע לך ו/או לתינוק.ת שלך. פה טמונה גם הזכות שלך לקבל מידע מלא, נטול הטיות והעדפות, שמייצג בצורה מהימנה סיכויים, סיכונים, אלטרנטיבות ואת זכותך להסכים או לסרב לטיפול. כל פעולה וכל התערבות המוצעת לך בחדר לידה - צריכה לקבל את אישורך. גם אם ההתערבות מאוד נדרשת בראיית הצוות וגם אם ישנו מצב חירום. אני מכירה את הצד השני שאומר - "אבל יש מצב חירום, אין זמן להסברים". את ההסברים אפשר לתת לפני, ניתן לקבל הסכמה עקרונית, ולא כל מצב חירום הוא באמת חירום שלא מאפשר שיחה קצרה עם היולדת. יותר מזה, במצבי חירום אמיתיים נשים לא מחפשות לסכן את עצמן או את העובר שלהן. למעשה נשים אף פעם לא מחפשות לסכן את עצמן, זו תפיסה פטריארכלית ומקטינה ששמה את האישה בעמדת "מפריעה" לצוות המסור לעשות את עבודתו, היא הרי "רק" האמא והגוף שלה הוא שחווה את מהלך הלידה. כשרוצים - אפשר להסביר הכול ובכל מצב, כולל להכין מראש אישה לביצוע חתך חיץ, ניתוח דחוף ופעולות נוספות בגופה. אין שום הסבר מניח את הדעת לביצוע "סטריפינג" שהוא התערבות לכל דבר, מבלי לבקש רשות תוך ניצול בדיקה וגינלית. בקשה לפקוע מים מבלי להסביר את החסרונות הברורים של הפעולה הזו בשלב מוקדם בלידה, או להגיד ליולדת "החלטנו שאת הולכת לניתוח". מן הראוי לתת ליולדת את מלוא המידע כדי שתוכל לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורה. אגב, כשההסבר הוא מהימן ובגובה העיניים, מרבית הנשים יקבלו את ההמלצה. זכותך לטיפול רפואי איכותי ומבוסס ראיות. ב רפואה המתקדמת היום - זו נשמעת הנחת מוצא סבירה. אבל רפואה בכלל ומיילדות בפרט - אינה מדע מדויק. יש גישות רבות ומתחרות ביניהן, עדויות סותרות במחקרים וגם התחשבות בעלייה המשמעותית בתלונות על רשלנות רפואית - הרבה מהן בתחום המיילדות. זה גורם לרפואה מתגוננת, שחלק גדול ממה שמניע אותה זה הגנה מפני תביעות, וכזו שלא בהכרח מתבססת על מחקרים איכותיים ועדויות מהשטח, אלא נהלים מיושנים ואף מנוגדים בבתי החולים השונים. בכל פעולה המוצעת לך - ועדיף עוד לפני הלידה, כשאת עושה הכנה ללידה - תבדקי מה האופציות הנוספות, העדויות המחקריות והגישות המתחרות. דוגמא מצוינת לזה היא ההמלצה השרירותית כמעט להשראת לידה החל משבוע 41. יש בתי חולים בהם המועד הוא 41+2 וחלק 41+5 ואחרים בכלל 42+1. למה זה לא אחיד? כי המידע אינו חד משמעי. הסיכון היחסי לתמותת עוברים ברחם עולה כפליים בין שבוע 41 ל-42. זה נשמע מאוד מאיים, אבל הסיכון הוא כפליים ממזערי למזערי - לא מדובר בעליה מ-20% ל-40%! כך גם ביחס להמלצה על השראת לידה בהערכת משקל גבוהה, כאשר בבתי חולים ממליצים על השראת לידה בשבוע 38 על מנת להפחית סיכונים בלידה (בעיקר פרע כתפיים) אך מחקרים מראים שאין הבדל משמעותי בין נשים הבוחרות להמתין ללידה ספונטנית לאלו שבוחרות השראת לידה. המחקרים מתעדכנים כל הזמן אך הנהלים לא. לא בהכרח זה נכון לעדכן נוהל עם יציאת מחקר חדש, אבל כשיש ניירות עמדה של איגודים מקצועיים שלא תומכים את הנוהל, פה כבר יש פער משמעותי. לא כל מי שבאה ללדת צריכה ללמוד מיילדות - רק לדעת לשאול את השאלות ולקבל מענה מאנשי מקצוע מגוונים הנשענים על מידע מהימן - ללא שום שיקולים נוספים.

הלידה הקודמת שלך הסתיימה בניתוח קיסרי מתוכנן או חירום ? את בהריון ורוצה הפעם ללדת בלידה רגילה? תמשיכי לקרוא, כאן אני עושה לך סדר בכל מה שאת צריכה לדעת לקראת לידה אחרי קיסרי, בין אם מדובר בקיסרי אחד או שניים וכן גם אם ילדת בעבר בלידה רגילה או שכל הלידות שלך היו לידות קיסריות. לידה אחרי ניתוח קיסרי היא אפשרות בריאה, אחראית וגם נתמכת מחקרית. היא מאפשרת תוצאות טובות הן לאמא והן לתינוק - הלידה הרגילה חשובה לא רק לטווח הקצר להחלמה טובה יותר ותפקוד אחרי הלידה, אלא גם בהיבטים בטווח הארוך - הבריאות שלך בגלל הסיכונים בניתוח, כולל למשך חייך ובעיקר אם תצטרכי בהמשך לעבור ניתוחים נוספים בבטן שאינם קשורים בלידה, המערכת החיסונית של התינוק שלך, מערכת הנשימה שלו או שלה ועוד היבטים שנחקרו לאורך השנים, כאשר ניתוח קיסרי נמצא קשור במגוון בעיות בריאות ארוכות טווח כמו אסתמה, סכרת ואפילו הפרעות קשב וריכוז. קצת מושגים לידה נרתיקית לאחר קיסרי - (לנל"ק) = vaginal birth after cesarean (vbac) מספר הניתוחים מוצג גם הוא בקיצור - vba2c, vba3c אני אישית מעדיפה את הקיצור בעברית לאנגלית :) ויב"ק, ויב2"ק, ויב3"ק וכן הלאה. בחדר לידה תשמעי את המילה סקציה (ניתוח קיסרי) פוסט סקציה (לאחר ניתוח קיסרי) ואת המונח סטטוס פוסט , כולם מתייחסים ליולדת בלידה לאחר ניתוח קיסרי. ניסיון ללידה רגילה הוא TOLAC - trial of labour after cesarean לעצור את רצף הניתוחים. עבור אישה שילדה פעם אחת בניתוח קיסרי, האופציה של לידה רגילה היא לחלוטין אפשרית ונתמכת מחקרית, גם לאישה שעברה שני ניתוחים, אם כי יותר מ-95% מהנשים יבחרו בניתוח שלישי, לאחריו הסבירות לניתוח שלישי היא קרוב ל-100% והרביעי הוא כבר די ודאי. לעומת זאת, לידה רגילה לאחר ניתוח קיסרי פותחת לאישה את האפשרות הבריאה ללדת את כל ילדיה בעתיד בלידות רגילות, בריאות וטובות, וזה משמעותי לנשים שרוצות משפחה גדולה ולא להיות תלויות בפחד מעוד ניתוח כשהן רוצות להרחיב את המשפחה. לרצף הניתוחים יש משמעות הן לבריאות שלך והן להריונות הבאים. הריונות לאחר קיסרי מביאים איתם סיכון מוגבר להשתרשות לא תקינה של השיליה, מצבי סיכון בהריון (יש מחקרים המעידים על כך שעובר המתפתח ברחם מצולק עלול להתפתח בצורה פחות טובה) ובלידה עצמה, סיכון מוגבר לכריתת רחם ופגיעה באיברים סמוכים בניתוח, הידבקויות לאחר הניתוח שגורמות לעתים לכאבים כרוניים, השלכות לניתוח כמו זיהומים ועירויי דם, אשפוז ממושך יותר, סיכונים שנובעים מהרדמה - מקומית או מלאה ועוד. ניתוחים קיסריים נועדו להציל חיים ולתת לנשים שאין להן אפשרות ללדת בלידה רגילה, להביא ילדים בצורה יחסית בטוחה. בהחלט יש מצבים בהם זה נדרש כמו שיליית פתח או מצבים מסכני חיים שדורשים יילוד מהיר, אך אלה מקרי הקיצון. הפיכת הניתוח לשגרתי (כ-20% מהלידות, עם כל קיסרי הלידות בניתוח עולות) מייצרת סיכונים מיותרים לאימהות ותינוקות ופוגעת במנגנונים טבעיים וחשובים בגוף. לידה רגילה היא לא במקרה. אם נועדנו ללדת מהבטן היינו נולדות עם ריץ'-רץ', במקום אגן שיודע להתרחב ונרתיק שיודע להימתח וגם לחזור לגודלו המקורי לאחר הלידה, להחלים בצורה טובה מקרעים או חתכים - בשונה מהבטן שלא נועדה לכך. איברי האגן שלנו מוגנים בשכבה עוטפת ששומרת עליהם ועל הסידור שלהם בגוף. ברגע שהבטן נחתכת השכבה הזו כבר לא תחזור להיות, האיברים זזים ואף נדבקים אחד לשני, הצלקת ברחם וביתר שכבות העור נשארת לתמיד מקום חלש, זה משמעותי לאישה שצריכה לחיות בגוף הזה שנים ארוכות וגם להביא חיים פעמים נוספות. העובר שלנו זקוק למעבר בתעלת הלידה: לסחיטה של הריאות מנוזלים והכנתן לנשימה. ללחץ על מערכת העצבים, פיזור הנוזלים סביבה וכיול לקראת החיים בחוץ. למיקרוביום - החיידקים בנרתיק האם, שהם המערכת החיסונית הראשונה והעיקרית של התינוק ומשפיעה לכל ימי חייו. למגע עור לעור ראשון עם האם מיד לאחר הלידה, להבנת הגוף שהנה נולד תינוק - ועכשיו צריך מערכת הורמונים אחרת לגמרי בגוף. הוצאת התינוק מהבטן לא משדרת לגוף בהכרח - שנולד תינוק אלא היה ואיננו עוד ברחם, מה שעלול להוות טריגר משמעותי לדכאון לאחר לידה, קושי בחיבור ראשוני, הנקה והכנת גוף האם הורמונלית לטיפול בתינוק. אז למה לא בעצם? לידה עם צלקת ברחם מביאה איתה סיכונים, בעיקר - פרימת הצלקת הניתוחית בלידה, לרוב בלידה הפעילה כאשר הצירים, התכווצויות הרחם, מגיעים לעוצמתם המרבית. הצלקת שלנו אינה שריר בשונה מיתר הרחם, היא המקום החלש ביותר ברחם ובמאמץ רב עלולה להיפתח, חלקית או באופן מלא. פרימה חלקית של הצלקת אינה מסוכנת כמו פרימה מלאה שבה העובר נפלט לחלל הרחם. לאחר קיסרי אחד נהוג לדבר על -0.5%-0.7% לפרימת צלקת, ולאחר שני ניתוחים ויותר על 0.9%-1.8%. מדובר בסיכון קיים אך נמוך מאוד כאשר מצבי חירום מיילדותיים אחרים כמו פרע כתפיים או שמט חבל טבור הם נפוצים יותר מכך, ועדיין אין המלצה גורפת לכולן ללדת בניתוח. קרע ברחם לא קורה בשנייה (לרוב, תמיד יש מקרי קיצון חריגים אבל אנחנו לא מקבלות החלטות על בסיס מקרי קיצון אחרת לא היינו יוצאות מהבית..) יש תסמינים רבים לקרע וצוות מיומן יודע לזהות אותם ולהעביר את האישה לניתוח. מקרי הנזק כתוצאה מקרע ברחם נדירים ביותר, ברוב המקרים קרע מזוהה בזמן והאישה עוברת לניתוח. בין התסמינים המרכזיים כאב בצלקת שאינו עובר בין הצירים, שינוי בצורת הבטן, שינוי בניטור העוברי או במדדי האם, צירים לא אפקטיביים או קצרים מאוד, לידה שלא מתקדמת. הודות למערכת הבריאות המצוינת שלנו והצוותים המקצועיים, יודעים לטפל גם במקרי הקיצון בהם קורה קרע ברחם, בשלב מוקדם כשלא כל שכבות הצלקת נפרמו ולא נשקפת סכנה ממשית לאישה או לעובר. מה שמעלה את הסיכונים לקרע הוא השראת לידה וזירוז, התערבויות בלידה, לידה ללא ליווי מקצועי ומעקב. מה משפיע על הסיכויים ללידה אחרי קיסרי? לידות קודמות - אם בעברך לידה רגילה קודמת, הסיכויים שלך להצליח בלידה רגילה הפעם גבוהים יותר והסיכון לקרע ברחם נמוך יותר. הזמן מהלידה הקודמת - אם עברו פחות מ-18 חודשים מהלידה הקודמת, את בסיכון מוגבר לקרע ברחם אך לא בצורה משמעותית או כזו שמצדיקה ניתוח בהכרח. בבתי חולים שונים יש המלצות שונות - רפואה אינה מדע מדויק והנהלים תלויים הרבה בגישה ובנהלים של כל מקום ומקום. בהחלט נכון להתייחס יותר לסיכון אם זה המצב, לעקוב בצורה צמודה יותר ולהכין את האישה לאפשרות של ניתוח חוזר במידה והלידה לא תתקדם, אך אין בעמדות הארגונים באירופה וארה"ב ואפילו בארץ הנחיה גורפת לניתוח חוזר. את צריכה לקבל את התמונה המלאה מהמטפלים שלך ולקבל החלטה בהתאם למה שאת רוצה, תוך תשומת לב שלאחר שני ניתוחים לידה רגילה היא אפשרית - אך יותר מורכבת ומביאה איתה סיכון מוגבר מעט. הסיבה לניתוח הקיסרי ומתי הוא בוצע - אני לא רואה בכך נתון משמעותי בהכרח והוא גם לא נתמוך במחקרים, אך בתי החולים מתייחסים אליו ולכן אתייחס גם אני. אם הניתוח היה בגלל סיבה שאינה חוזרת - כמו רעלת הריון, מצג עכוז, לידת תאומים, הערכת משקל גבוהה. לרוב תקבלי תמיכה מלאה בלידה רגילה הפעם. לעומת זאת, אם הניתוח בוצע כתוצאה מחוסר התקדמות עלולים לחשוד בכך שיש עניין מבני שהפריע ללידה והוא יחזור שוב בלידה הנוכחית. גם לפתיחה בה נותחת יש משמעות - אם נותחת בפתיחה מלאה, הלידה הנוכחית היא ממש כמו לידה חוזרת לגוף ואנחנו צופים שהיא תתקדם מהר יותר וטוב יותר, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה. אם נותחת בפתיחה קטנה מאוד, צפוי שהלידה תתנהל כמו לידה ראשונה, משמע ארוכה יותר, ולכן סיכויי ההצלחה עלולים לרדת מעט. כמו שכתבתי אני לא ממש אוהבת את ההתבוננות הזו כי אין חוקיות בלידות, וראיתי כבר נשים שילדו מצוין גם בלי שהגיעו לפתיחה משמעותית בעבר ולאחר שהלידות הקודמות שלהן "נתקעו". סיבוכים בניתוח - במידה והיו סיבוכים, הידבקויות קשות (רלוונטי לניתוח שני ומעלה) זיהומים לאחר הניתוח, פתיחה חוזרת של הצלקת לניקוז וכל מידע שיכול להעיד על טיב ההחלמה, זה עלול להוריד את סיכויי ההצלחה. צריך להתייחס לזה מאוד בזהירות כי זה לא נתמך מחקרית בצורה מספיק טובה. מדידת עובי צלקת - נתון שלא הוכח מחקרית ולא מנבא קרע ברחם, לאחר קיסרי אחד לא נהוג למדוד ולאחר שניים זו פרקטיקה די שנויה במחלוקת. יש עדויות על כך שצלקת בעובי 2.5 מ"מ ומטה מצביעה על סיכון מוגבר, יחד עם זאת אולי דווקא גמישות הצלקת (ולא העובי) היא הפרט החשוב. לכן מומלץ לאחר הניתוח לעשות טיפול אצל פיזיותרפיסטית רצפת אגן לעיסוי הצלקת. הגעה למיון יולדות - מחקרים הראו שנשים שהגיעו בלידה פעילה למיון היולדות היו בעלות סיכוי גבוה יותר ללדת בלידה רגילה. הגעה בלידה פעילה, עם צירים ארוכים וסדירים, מאפשרת ללידה להתקדם בצורה טובה כאשר את נמצאת תחת ניטור הצוות לזיהוי תסמינים חריגים, הגעה מוקדמת מדי עלולה להפריע ללידה להתקדם ולעודד התערבויות מיותרות. מצד שני, חשוב לא למשוך יותר מדי וכן להיות עם ליווי מקצועי כשהלידה והצירים הופכים משמעותיים, כדי שניתן יהיה לזהות בזמן אם משהו לא כשורה ולתת לך מענה מהיר. בוודאי אין כוונה למשוך בבית עד שאת מרגישה את ראש העובר (אלא אם תכננת לידת בית) רק מתוך חשש להתערבויות. האמת נמצאת באמצע - אנחנו רוצות להיות בסביבה הטבעית שלנו בתחילת הלידה ועם ליווי מקצועי בשלב הלידה הפעילה. ובכל מקרה אם את מרגישה שהשהות בבית חולים היא שתתן לך את הביטחון ללדת - זו התשובה שלך, אין פה כללים נוקשים. התערבויות בלידה - השראת לידה, זירוז, התערבויות כמו פקיעת מי שפיר, הרדמה אפידורלית וכמובן מתן פיטוצין, מעלים את הסיכון לסיבוכים ומורידים את סיכויי ההצלחה. הכל טמון בתזמון וגם התערבות שנעשית בזמן הנכון יכולה לקדם ולסייע ללידה, הבעיה היא שהרבה פעמים התזמון הוא כמעט שרירותי ומבוסס נהלים ולא בהכרח מהתבוננות על מהלך הלידה ומה שנכון לך. מה חשוב שתדעי? שזו אפשרות מאוד אחראית, בריאה ונתמכת מחקרית. את לא מסכנת את עצמך, לא משוגעת ולא מחפשת הרפתקה. לידה רגילה היא הנכונה והבריאה לגוף שלנו וניתוח הוא מענה למצב חירום או מצב בו לא ניתן ללדת רגיל - וטוב שהוא קיים, זה הופך את הלידות לבטוחות יותר. שלא כל בתי החולים אותו דבר. יש הבדל מאוד גדול בנהלים, בגישה ובצורה שבה מנוהלות לידות לאחר קיסרי. יש בתי חולים עם נהלים מאפשרים יותר התומכים באמת בלידה רגילה - ועושים הכול כדי לייצר לאישה את התנאים לכך. לעומתם יש בתי חולים שמנהלים לידות בצורה מאוד מתערבת, לא מתבססים על מחקרים עדכניים וידם קלה יותר על הסכין. אני לא אומרת מה טוב או לא טוב, וכנראה יש לך עוד שיקולים בבחירת בית חולים, אבל אם חשוב לך ללדת בלידה רגילה - תשאלי איך מתייחסים לכך, האם ואילו התערבויות ניתן לאחר קיסרי, במה מתבטאת התמיכה בלידה טבעית בבית החולים ומה הם אחוזי ההצלחה, תגלי שהמנעד הוא מאוד מאוד גדול ויש בתי חולים בהם אחוזי ההצלחה גבוהים מאוד, ולעומת כאלה עם נתונים יותר נמוכים. שאם יהיה צורך להפעיל לידה - לא כל האפשרויות פתוחות. לרוב לא יהיה שימוש בתרופות (כולל פרופס / ציטוטק) ופיטוצין ללא צירים, זה חשוב אם הלידה מתחילה בירידת מים ללא צירים, אז יעמדו בפנייך בעיקר כלים טבעיים והמתנה להתפתחות לידה תוך כדי מעקב. כן ניתן לעשות שימוש בשיטות מכניות כמו בלון או "סטריפינג" - בתנאים מסוימים ובהתאם לנהלי בית החולים. שלא כל ציר הוא מסוכן. בכללי צירים אינם מסוכנים והגוף שלנו מספיק חכם כדי לעבוד גם עם צלקת בשריר. הצירים ברחם במהלך לידה עובדים בתנועת סחיטה אלכסונית מלמעלה (הפונדוס בחלקו העליון של הרחם) כלפי מטה, לכן צלקת ניתוחית לרוחב בחלקו התחתון של הרחם, היא הדרך הכי טובה לצמצם סיכון לרחם במהלך צירים. בעבר היו עושים צלקת אורכית שאכן הייתה מושפעת מאוד מצירים - הסיכון לקרע במקרה כזה הוא סביב 10%. היום מרבית הצלקות הן בחלק הכי נמוך של הרחם (סגמנט תחתון) שמעורבותו בצירים היא שולית. הסיכון לפרימת הצלקת נובע בעיקר מעוצמת הציר שמופעלת על צוואר הרחם הסמוך אליה. שלידה לאחר קיסרי היא בניטור רציף. בכל בתי החולים הנוהל הוא לנטר את הלידה לכל אורכה, במטרה לזהות תסמינים חריגים. בשונה מלידה בסיכון נמוך, תתבקשי להיות כל הזמן עם מוניטור, ואולי גם יומלץ לך לקחת אפידורל כדי שהמעבר לחדר ניתוח יהיה מהיר יותר. הניטור הוא אכן מחייב (ככל שבחרת ללדת בבית חולים, זו עסקת חבילה) והאפידורל הוא עניין של השקפה. לעתים הוא נדרש ולעתים הוא מעכב לידה, תקבלי את ההחלטה לפי ההתקדמות ולפי איך שתרגישי. בכל מקרה יש מוניטור נייד שיאפשר לך לשמור על תנועה. גם זה אחד השיקולים בבחירת בית חולים - שיש בו מוניטורים ניידים, תקינים ובכמות מספקת. שניתן לקבל פיטוצין במינון נמוך לאחר קיסרי אחד. לפעמים הפיטוצין מסייע לסדר ולשפר את הצירים ולקדם לידה. אנחנו בטח לא שואפות אליו בכל לידה אבל לפעמים יש צורך כזה, שממש יכול "להציל" לידה מלהסתיים בניתוח. בבתי חולים יש נהלים שונים, תשאלי היכן כן ניתן לקבל פיטוצין לאחר ניתוח קודם. לאחר שני ניתוחים לא ניתן פיטוצין - לא להשראת לידה ולא לזירוז. שאין מניעה ללדת גם אם עברו פחות משנה וחצי מהניתוח, אם את עם סכרת הריון, הריון תאומים או עובר עם הערכת משקל גבוהה. סביר להניח שההמלצה תהיה קיסרי חוזר, אבל זוהי רק המלצה. מחקרית ההשפעה על הסיכונים היא נמוכה מאוד, והערכת משקל גבוהה עד 4.5 ק"ג אינה מבוססת כנתון שמעלה סיכון לקרע ברחם, היא כן מורידה מעט את סיכויי ההצלחה. יצא לי ללוות בויב"ק נשים עם סכרת הריון, לאחר ניתוח קודם יחסית קרוב ואני עצמי ילדתי תינוק במשקל מעל 4 ק"ג לאחר שני ניתוחים, בלידה טובה. זו ההזדמנות להזכיר שהערכת משקל היא רק הערכה ויש לה סטיה גדולה יחסית - כדאי להעדיף הערכה במישוש או לבחון את פרופורציות העובר, עוברים ארוכים למשל יכולים להיות עם הערכת משקל גבוהה. כשאת מקבלת המלצה - תשאלי שאלות, בעיקר לגבי מה האפשרויות הנוספות בפנייך, על מה ההמלצה מתבססת, מה הם הסיכונים המוחלטים (לא - פי 2 סיכון אלא ההבדל בין 0.5 ל-1, שהוא אכן פי שתיים אבל נמוך מאוד). שאם ילדת פעם אחת בקיסרי - את נחשבת תמיד לאחר קיסרי. כן, גם אם ילדת מאז שש לידות רגילות, הצלקת ברחם עדיין שם ואפילו הסיכוי לפרימה ברחם וולדנית (לאחר מספר רב של לידות) עולה קצת. אז אם חשבת שלאחר לידה רגילה אחת הלידות הבאות יתנהלו אחרת - זה לא מדויק. תמיד ההתייחסות תהיה כלאחר ניתוח קיסרי, יחד עם זאת - ככל שיש לך כבר לידות רגילות, הסיכונים יורדים וסיכויי ההצלחה עולים. שניתן להתכונן ללידה אחרי קיסרי. זוהי לידה ככל הלידות, אבל כדאי להגיע עם ידע רלוונטי, לבחור היטב בית חולים, להכיר את הנהלים, הסיכונים, המחקרים - כדי לקבל החלטות טובות. ניתן לעשות הכנה גופנית - איזון אגן, דיקור, צמחי מרפא והומאופתיה, כדי להכין את הרחם ללידה. ליווי של דולה הוכח מחקרית כמשפר את הסיכוי בלידה לאחר קיסרי ואת שביעות הרצון של היולדות, כדאי לבחור דולה עם ידע רלוונטי וכמובן שאת מרגישה בטוחה איתה. שניסיון לידה רגילה שהסתיים בקיסרי אינו כשלון. לידה בה אנחנו מביאות חיים, בין אם מהנרתיק או מהבטן, לא יכולה לקבל הגדרה של כשלון, זהו לא מבחן ולא נכשלנו בו. לידה היא תהליך בו אין לנו שליטה מלאה - יש גם עובר בתמונה, ומעבר לגוף שלנו גם לעובר תפקיד בלידה. לעתים יש מצבים בהם לעובר נכון יותר להיוולד בניתוח, סיבוכים שמתפתחים תוך כדי, קושי בהתברגות או כל סיבה אחרת שלא תלויה בנו בהכרח. גם אם עשית הכל, למדת, בחרת, לקחת מיילדת ודולה וילדת בתנועה מלאה בלידה פעילה - יכול להיות שהלידה תסתיים בניתוח, וזה בסדר, ממש בסדר ומזל שיש ניתוח למצבים כאלה. תפקידנו לעשות את ההשתדלות אבל לדעת שלא הכול בידינו. עצם זה שניסינו, הענקנו לעובר שלנו את הבחירה מתי להתחיל לידה, עברנו צירים, היינו בנוכחות - זה כבר יותר מחצי דרך. נכון, יש אכזבה ולפעמים ממש תסכול וכעס, גם זה ממש בסדר, אבל המילה כישלון לא שייכת לפה.

מזל טוב! ילדת. תשעה חודשי הריון הסתיימו, הלידה מאחורייך ואת חובקת תינוק חדש או תינוק לראשונה. כמה אנחנו משקיעות בתקופת ההיריון, הבדיקות והמעקבים, רכישה של ציוד, הכנה ללידה, אנחנו מחכות ללידה ותוהות איך היא תהיה ומה נחווה בתוכה, הגוף שלנו עובד כל כך קשה - לפעמים כואב וכבד ואת רק מחכה להיות אחרי: אחרי הלידה, אחרי הדאגות, החרדות, ההתרגשות, פשוט להיות אחרי. תקופת ה-אחרי, לא מדוברת מספיק. השליש הרביעי, ה-פוסט-פרטום (אחרי לידה) היא תקופה הנמשכת כשישה שבועות ויש המתארים אותה גם כשלושה חודשים. קורים בה המון דברים - הגוף שלך מתחיל להשתקם מתקופת ההיריון, את מחלימה פיזית ונפשית מהלידה, בין אם הייתה טובה או טראומטית. ההורמונים שלך משתנים בצורה קיצונית - את נמצאת ממש ברכבת הרים רגשית, ביחד עם כל זה את מטפלת בתינוק שרק נולד - מניקה או מאכילה, ערה בלילות, מנענעת, מרגיעה ונותנת מעצמך מעל ומעבר. מה שקורה לאישה בתקופה שאחרי, לא מדובר מספיק. אנחנו מגיעות ללידה עם כזו ציפייה והתרגשות - מחכות לרגע הזה שנחזיק את התינוק שלנו לראשונה, שכל מה שקורה אחרי לא באמת נמצא אצלנו במודעות. אחרי הלידה יש גם לא מעט קושי - עייפות, כאבים, הצפה רגשית, תחושת ריקנות - כי בכל זאת לידה היא גם פרידה מהיריון וממי שהיית לפני שהפכת אמא, או אמא לשניים או לשלושה והלאה. הסביבה ואנחנו איתה מצפה מאיתנו לכל כך הרבה - "לחזור לעצמנו" - להיכנס לג'ינס, לטפל בתינוק, לטפל בבית ובמשפחה שכבר יש לנו, להיות מאושרת! הרי ילדת ויש לך תינוק חדש - איך את לא מאושרת? כשהאושר הזה לא מגיע, או כשאת כל כך עייפה שאין לך זמן או רצון לאכול או להתקלח או סתם לדבר עם מישהו על נושא שלא קשור לתינוק או ללידה, מגיעות רגשות אשם והשוואה לאחרות שגורמות לזה להראות כל כך קל. ולפעמים זה הופך לדכדוך אחרי לידה ("בייבי בלוז") ואפילו דיכאון אחרי לידה. אז הנה, שמנו את זה על השולחן. רוב הנשים חוות מנעד גדול של רגשות סביב לידה, החל מזה שהן ממש לא מאושרות או מאוהבות בתינוק שלהן ועד לאשמה, אפאטיות, עייפות וריקנות גדולה, שינויים במצבי הרוח וחוסר חשק לעסוק במה שאהבו עד עכשיו. הרבה פעמים זה יתבטא במה שקורה בפנים, כאשר כלפי חוץ אנחנו יודעות להחזיק חזות מתפקדת ומחייכת. בתור מי שחוותה דכדוך ואפילו דכאון אחרי הלידות, אני רוצה להאיר את החוויה הזו באור של נרמול - זה תקין לחלוטין, יש מה לעשות עם זה ובסוף זה עובר. אז מה בכל זאת אפשר לעשות אחרת ? לדעת שאת בסדר. עצם זה שמה שאת חווה הוא נורמלי לחלוטין, מקורו בהורמונים ותהליכים שקורים בגוף לאחר הלידה, העייפות הגדולה והחוויה המטלטלת שעברת - זה ממש בסדר שתרגישי ככה. זה בסדר לאהוב את התינוק שלך אבל להיות מותשת, זה בסדר להיות מתוסכלת מחוסר השינה או הבכי, להרגיש עצובה או לבכות. המפל ההורמונלי המשמעותי ביותר הוא ביום השלישי אחרי לידה (בו לרוב מגיע החלב- למי שמניקה) והוא מאופיין ברגישות, שיניי מצב רוח והמון המון בכי. השבועיים הראשונים הם רגישים מאוד בגוף ובנפש ומרבית הנשים חוות תופעות הנעות ממצב רוח ירוד ועד לחרדה וקושי רגשי משמעותי. אם את חווה את הרגשות האלה גם כעבור חודשים מהלידה ללא הטבה ואפילו עם החמרה - אולי מדובר בדיכאון אחרי לידה, תופעות הדכדוך לרוב חולפות תוך שבועיים - חודש. אל תישארי לבד עם התחושות שלך. הרבה פעמים שיתוף, הקשבה ועצם היכולת לפרוק - הם כבר חצי פתרון. דברי עם האנשים סביבך שאת מרגישה שיכולים לתת לך תמיכה ולהכיל את הקושי - בן או בת הזוג, אמא, חברה טובה, אולי זו אפילו אמא אחרת שאת מכירה שחוותה משהו דומה. העיקר לא להישאר לבד עם מה שאת מרגישה ולאפשר לסביבה שלך לעטוף אותך. יש לזה חשיבות גדולה אפילו יותר אם את חושדת שהדכדוך מחמיר והופך לדיכאון, הדימוי הכי טוב שלי לתחושה היא שקיעה , אני הרגשתי שאני שוקעת - והיה מאוד חשוב שבן הזוג שלי יראה וישמע אותי בתהליך כדי שישים לב מתי צריך עזרה מקצועית. עצם זה ששיתפתי אותו וידעתי שהוא רואה אותי - נתן לי הרבה יותר ביטחון ביכולת לעצור את התהליך או לקבל עזרה במידה ואצטרך. תבקשי עזרה. יש סוגים שונים של עזרה - החל מאוכל מבושל, עזרה בטיפול בתינוק כדי שתוכלי לישון, עזרה במטלות הבית, קניות ואפילו פשוט להיות איתך כדי שלא תתמודדי לבד עם הקושי. חוסר שינה ותזונה לקויה לאחר לידה הם גורם סיכון לדכדוך ודיכאון אחרי לידה. בתקופת שאחרי הלידה את צריכה לנוח, להחזיק את התינוק שלך, לקבל אוכל ועזרה בבית - כדי שתוכלי לנוח ולהחלים. במציאות ורודה זה אולי קורה, אבל אצל רוב הנשים זה ממש לא המצב. אנחנו טובעות בעבודות בית, טיפול בתינוק קטן ואולי גם טיפול בעצמנו. המחסור בשינה יכול לייצר הקצנה בתופעות ההורמונליות הטבעיות ולהביא אותך לסיטואציה של תשישות ועצב גדול. את יכולה להחליף מתנות פיזיות בעזרה. את יכולה לקבל עזרה בתשלום אם זה מתאפשר. אפשר להיות יצירתית מאוד - העיקר לא להישאר לבד. פשוט להגיד שקשה לך ואת צריכה עזרה, כל עזרה היא מבורכת. זה לא הופך אותך לחלשה, מפונקת או אמא ואישה פחות טובה - זה הופך אותך נורמלית. תצאי מהבית. הבית - שבו אנחנו נמצאות לפעמים רוב שעות היום, לרוב עסוקות בהנקה או טיפול בתינוק, עלול להפוך סוג של כלא. זה לא פשוט לצאת עם תינוק קטן - לארגן אותו ואת עצמך. את עייפה, לפעמים מרגישה שלא בא לך שמישהו יראה אותך, חוששת להתמודד עם בכי בחוץ או הלוגיסטיקה הכרוכה ביציאה מהבית. לפעמים פשוט אין לך כוח וגם אין עניין בעולם שבחוץ. תייצרי לך מוקדם ככל הניתן שגרת יציאה יומית, בה את אורזת את עצמך ואת התינוק ויוצאת החוצה. זה יכול להיות לפארק ליד הבית, לבית קפה, להליכה אם את מרגישה מספיק חזקה - את צריכה חשיפה לאור יום, לנשום אויר צח, לראות אנשים - להתלבש ואולי גם להתאפר אם היית רגילה, דברים קטנים שמחזירים לך את תחושת החיות והנורמליות. תחזרי לפעילות גופנית. את לא צריכה להתאמץ מדי. התנועה צריכה להיות מותאמת להרגשה וליכולת שלך, אל תעשי הליכות של שעות או ריצה וכמובן לא פעילות עצימה עד 6 שבועות לאחר הלידה ולאחר שביקרת אצל רופא הנשים ופיזיותרפיסטית רצפת אגן. אבל אין שום מניעה לפעילות קלה ומתונה - תרגול תנועה על מזרן, יוגה עדינה ומותאמת, הליכות בקצב נוח ומרחקים שתואמים ליכולת שלך. העיקר להיות בתנועה - הפעילות הגופנית תורמת לשיפור מצב הרוח לא פחות מטיפולים תרופתיים ולפעמים אפילו יותר. הליכה עם העגלה תועיל לך ולתינוק שלך באותה מידה, שימי אוזניות ותהני ממוזיקה או פודקאסט טוב. ככל שתתרחקי מהלידה תוכלי לעשות הליכות ארוכות יותר ולחזור גם לפעילות גופנית עצימה יותר, יש לה אפקט מבריא על הגוף ועל הנפש. זמן לבד. מאז שהפכת אמא או הרחבת את המשפחה, נדמה שאין דקה שהיא רק שלך, אולי רק בשירותים ובמקלחת אם יש לך מזל. זמן מבוגרים - עם בן הזוג או חברה, ללא התינוק וללא הצורך הבלתי פוסק לטפל בעוד מישהו - עושה פלאים. צאי לקפה עם חברה, הופעה שאת אוהבת, סדנא של כמה שעות - כל מה שיחזיר לך טיפה שקט ויכולת להיות עם עצמך בשלווה. לפעמים שעה-שעתיים בשבוע הם הצלה עצומה, וזה ממש בסדר אם התינוק שלך עדיין קטן ואת מניקה או שהוא תלוי בך לשינה - מדובר בפרק זמן קצר בו את מתייחסת לעצמך בלבד, את תהיי עם יכולת הכלה וסבלנות גדולה בהרבה כשתחזרי. אם יש לך קושי להשאיר את התינוק בבית, תבקשי שבן הזוג/אמא / מטפלת ישמרו עליו ותזמיני חברה לביתך, או שבי לראות סדרה או לעשות אמבטיה ארוכה - העיקר שיהיה לך קצת שקט לסדר את המחשבות. מתי כדאי לבקש עזרה מקצועית? קושי לאחר לידה הוא נורמלי ומרבית הנשים חוות אותו ברמה כזו או אחרת. "בייבי בלוז" או דכדוך המאופיין בעצבות, רגשנות וחרדות הוא נורמלי בשבועיים עד חודש לאחר הלידה. הוא יכול להתאפיין בשינויי מצב רוח קיצוניים - אושר גדול ועצבות גדולה לאורך היום, תגובה קיצונית לאירועים שבעבר לא היית מגיבה אליהם, הרבה רחמים עצמיים ותחושת אשמה לצד עייפות גדולה, חוסר תיאבון ואנרגיה ירודה. לרוב התופעות חולפות מעצמן עם תמיכה מהבית וקבלת עזרה. אני תיארתי את זה בחוויה שלי כמו עננים אפורים שכיסו את השמים עד שבוקר אחד פתאום ראיתי קרן אור קטנה - ולאט לאט יותר ויותר אור חדר דרך העננים עד שהם התפזרו לגמרי - והרגשתי שוב עצמי, אחרת אבל עצמי. אם את מרגישה שאין שיפור, שהחרדות והפחדים משתלטים עלייך, שאת מרגישה אטומה רגשית ומתפקדת כמו רובוט - גם חודשים לאחר הלידה, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. רופא משפחה, מטפלת בנשים (יש מגוון, כמובן לוודא שמדובר באשת מקצוע מוסמכת) ואף פסיכיאטר - ידעו לתת לך מענה, להושיט יד ולעזור לך להתחיל בתהליך ההחלמה. תדעי שגם אם זה נראה שתישארי ככה לנצח - עם עזרה את תוכלי להחלים ולשוב להנות מהחיים, ואולי אפילו יותר מבעבר. דיכאון הוא מחלה ואת לא צריכה להתבייש בו - הפנמה של זה ובקשת עזרה היא הצעד הראשון לקבלת איכות חייך בחזרה. יש לך חברה שילדה לאחרונה? שלחי לה את זה. תעזרי לה להתכונן לרגשות ולחוויות שהיא עלולה לפגוש אחרי הלידה, לדעת שהכול בסדר איתה ושזו רק תקופה שעוברת. תשאלי אותה - "איך את?" ולא "איך התינוק" או "איך הייתה הלידה", תשאלי אותה "מה את צריכה עכשיו?" ובעיקר תהיי שם כדי להקשיב. זו המתנה הגדולה ביותר לאישה אחרי לידה.

אני בכוונה לא משתמשת במושג "הריון עודף" כי לא בהכרח יש משהו עודף בהריון שמסתיים בלידה בשבוע 41, 42 או 43. הריון תקין נמשך בממוצע בין 37 ל-42 לשבועות, כאשר רק כ-4% עד 6% אחוזים מהעוברים נולדים במועד המשוער. רובן המוחלט של הנשים ילדו לפני או אחרי, כמה אחרי ? בהתאם למצבן הרפואי והחלטתן האם להמתין להתפתחות לידה טבעית או להתחיל את הלידה בהשראת לידה. המנגנון להתחלת הלידה לא ידוע עד היום, אך יש השערה מרכזית שהעובר כאשר הוא בשל, שולח מסר למוחה של האם שניתן להתחיל תהליך של לידה. המסר מפעיל תהליך שמנוהל ע"י הפרשת הורמונים - בעיקר אוקסיטוצין, האחראי על הצירים. העובר יודע מתי זמנו להיוולד על פי בשלות המערכות בגופו - והיכולת שלו למעשה להתקיים בעולם שמחוץ לרחם בבטחה. אז הגיע שבוע 40 ועוד לא ילדת. זה לא אומר דבר על הגוף שלך, על העובר שלך או על מועד הלידה שלך. יכול להיות שתלדי מחר, לכל המאוחר שבועיים ואולי אולי במקרים מסוימים שבועיים וחצי. עברת 40 שבועות, גידלת אדם ברחם שלך, עברת את כל אי הנוחות שמלווה הריון, את הכובד, אולי כבר יש לך צירים ואולי לא, ואת כנראה כבר ממש רוצה ללדת. משפחה וחברים שואלים (מתוך כוונה טובה כמובן) מה איתך? עוד לא ילדת? כל יום שעובר את צריכה להודיע חגיגית - כן, אני עדיין בהריון. בשלב זה כבר מומלץ להגיע למעקב צמוד יותר בקופת החולים או במיון יולדות - לניטור, מעקב אחר כמות המים ונתונים נוספים שמלמדים על בריאותך ובריאות ההיריון. את מתחילה לקבל הצעות לבצע השראת לידה ואולי גם את כבר היית רוצה להיות אחרי - "להפעיל" את הלידה, ללדת ולהפסיק את ההמתנה המורטת הזו. למה בעצם היריון אחרי שבוע 40 מוגדר "עודף" ודורש מעקב צמוד יותר? כי במערכת הרפואית צריכות להיות נורמות להכול, זו הדרך לתת מענה למספר גדול מאוד של אוכלוסייה שצריך לדאוג לבריאותה. מערכת הבריאות שלנו אינה אישית אלא ציבורית, והיות וסטטיסטית יש נטייה מוגברת לסיכונים לאחר שבוע 40, מבקשים לנטר מקרוב יותר את קבוצת הנשים הזו כדי לאתר מקרים בהם נדרשת התערבות. אלה מקרי הקצה ולא הממוצע. רוב רובן המכריע של הנשים ילדו בלידות מצוינות תינוקות בריאים גם בשבוע 41 ו-42, אם זה אכן השבוע של ההיריון שלהן כי קביעת גיל ההיריון אינו מדע מדויק. גם הבשלות להיוולד משתנה מעובר לעובר, הכנסת הנשים כולם למסגרת נועדה לתת מענה למערכות בריאות ציבורית. מנקודת מבט רפואית - כמה דאגות מרכזיות. תפקוד שילייה - לוודא שאינה "מזדקנת" וממשיכה לתפקד בצורה טובה ולתת מענה לעובר שלך. משקל עובר - כשמדובר בעוברים גדולים מאוד (4.5 ק"ג) ויש חשש שיעלו במשקל כך שלידתם תהיה קשה יותר. בשבוע העלייה הממוצעת היא סביב 200 גר, ולקראת הלידה פוחתת ככל הנראה, גם כמות המים פוחתת מעט לקראת הלידה. זה הזמן כמובן להזכיר שהערכת משקל היא הערכה בלבד ויש לה טווח סטיה די גדול - של 15% עד 20%. מצבי זיהום והתפתחות רעלת היריון - מסיבה זו את צריכה להיות ערנית גם לבריאות הכללית שלך, החמרה בבצקות, עליה בלחצי הדם ונוכחות חלבון בשתן. ישנו נתון סטטיסטי מאיים המצביע על עליה במקרי מוות עוברי ברחם לאחר שבוע 42 - זו הסיבה המרכזית לכך שמרבית בתי החולים ממליצים על השראת לידה החל משבוע 41+3 וחלק ב-41+5, גם ללא מדדים המצביעים על צורך בכך. אני לא כותבת את זה כדי להבהיל אלא כדי להבהיר - הסיכון המדובר הוא זעום ואין שום הוכחה לסיבתיות, כלומר ששבוע ההיריון המאוחר הוא שגרם לתוצאה הקשה. מדובר בקשר נסיבתי (לא ידוע ש-א' גורם ל-ב') ולפי מחקרים עדכניים, הסיכון לתמותת עובר בשבוע 41 נמצא בין 1 ל-3 מקרים מתוך 1,000 הריונות. בשבוע 42, הסיכון עולה ל-5–7 מקרים מתוך 1,000. עובדתית, הסיכון מוכפל, במציאות - מדובר בסיכון זעום בשני המצבים. אם זה המצב, למה פשוט לא "להפעיל" לידה? המנגנון העתיק ביותר בגוף שלנו הוא זה האחראי על הלידה. לידה היא שימור המין האנושי, הדרך להמשיך את קיומנו, והגוף שלנו בנוי לעשות הכול כדי להגן על העובר שלנו. אם את גם ככה קרובה ללידה, העובר שלך ממוקם טוב באגן, הגוף שלך מוכן להפעלת המערך ההורמונלי והעובר שלך בשל להיוולד - סביר שתגיבי טוב להפעלת לידה, אפילו לפעולות ה"קלות" ביותר כמו יחסי מין, דיקור, רפלקסולוגיה ואולי גם "סטריפינג" ובלון להרחבת צוואר הרחם. במקרה כזה התערבות קלה תוביל ללידה שמתפתחת טוב בשיתוף פעולה בינך לבין העובר, כמעט כפי שהייתה ללא כל ההתערבות. אבל, בהרבה מקרים זה לא המצב. הגוף והעובר עדיין לא מוכנים למרות שבאופן שרירותי נקבע שזה מועד הלידה. במקרה כזה העובר לא בהכרח ממוקם טוב, אינו בשל בהכרח להיוולד, הגוף שלך לא מוכן ללידה - ויותר מזה, במטרה להגן על העובר שעדיין צריך זמן ברחם (שכאמור זו המטרה הראשונה להמשך השושלת..) פשוט לא יגיב להתערבויות או יגיב בצורה שתייצר לידה ארוכה יותר, כואבת יותר, לא מאוזנת עם הרבה התערבויות כולל לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי. הגוף שלנו הוא לא מיכל שדופקים עליו (סליחה על ההשוואה) כדי להוציא את מה שיש בפנים, הלידה היא מערך הורמונלי שלם עם שיתוף פעולה בין האם לעובר - בגוף ובנפש. אחד הדברים שהכי מעכבים לידה הוא סטרס - האוקסיטוצין שמייצר ציר והאדרנלין מתחרים ביניהם על הקולטנים ברחם. נוכחות של אדרנלין לא מאפשרת קליטת אוקסיטוצין והתחלת צירים - גם זה מנגנון עתיק שנועד להגן על העובר ולמנוע לידה בסביבה שאינה בטוחה ומבטיחה את הישרדותו. אז את בסטרס כי עוד לא ילדת, בסטרס כי מתחילים לדבר איתך על השראת לידה ("זירוז") בסטרס מזה שזה לא בהכרח עובד, ונלווה להמון לחץ, שהות בבית חולים ותחושת חוסר אונים כללית. אלה התנאים המדויקים לכך שלא תתפתח לידה, ואם תתפתח היא תהיה חוויה של התנגדות הגוף והעובר. האם יש דרך אחרת ? כן. אין סיבה לחשוב שהלידה תקרה במועד המשוער ואפילו להתייחס אליו - למעט הצורך במעקב צמוד יותר ו-ערנות רבה יותר מצידך. אפילו כדאי לא למסור את המועד לסביבה הקרובה כדי להימנע מהשאלות שמייצרות לחץ מיותר. את עושה מעקב מדי יומיים-שלושה על פי המלצת הרופא ואם הכול תקין, את ממתינה ללידה שוודאי תבוא. את ההמתנה כדאי להעביר בנעימים - אלה הימים האחרונים שלך בהריון, יש בהם התרגשות לקראת האימהות ופרידה מההיריון, מהזמן הכי קרוב והכי אינטימי שלך ושל התינוק שלך. את יכולה לנוח, לקנן בבית, לעשות טיפולים מרגיעים - טיפול מים, עיסוי, דיקור, רפלקסולוגיה. את יכולה לתכנן זמן זוגי כי בקרוב יצטרף תינוק (אולי נוסף) למשפחה ויהיה לכם פחות זמן יחד. את יכולה לעסוק במלאכה שתנקה את הראש - יצירה, אפייה, גינון, זמן איכות עם הילדים שכבר יש לך. את יכולה להגיד לעצמך מדי יום שאת סומכת על הגוף שלך והתינוק שלך שיודעים מתי נכון שהלידה תקרה - את מתמסרת לזה ומשחררת לגמרי את הניסיון לתכנן ולתזמן אותה. את אחראית, שומרת על מעקבים, מגיעה לכל מעקב אחרי שנחת, אכלת ושתית כראוי - וכמובן את קשובה לגוף שלך. גם אם בבוקר הרגשת כאילו בחיים לא תלדי כבר, בערב את יכולה להחזיק תינוק בידיים. מניסיון. אם החלטת ללכת להשראת לידה - איך אפשר לעזור ? לפעמים, יש סיבה אמיתית להפעיל את הלידה - כשהעובר או הגוף מאותתים שהמשך ההיריון מייצר סיכון. במקרה כזה חשוב מאוד לתת תמיכה לגוף בתהליך השראת הלידה - רוגע ככל שניתן, ליווי תומך, שילוב של כלים משלימים כמו דיקור ורפלקסולוגיה, הומאופתיה ואפילו שילוב של רובד רגשי בתהליך - כדי לעודד את הגוף להצטרף ולהפוך את הלידה לזורמת ורכה יותר. החלק האחרון של ההיריון והמועד בו תתחיל הלידה - הוא אחד המותחים, יש בו הכי הרבה אי ודאות וכך גם הלידה, אנחנו מנסות לתכנן, לצמצם כמה שניתן את ה"הפתעות" וההמתנה היא קשה, אין ספק. אם מנטרלים מראש את המחשבה שצריך ללדת סביב שבוע 40 ואת ההפחדות סביב "הריון עודף", הימים האלה הופכים למרגשים ומלאי חיבור לגוף ולתינוק. דמייני שמראש היית מתכננת ללדת בשבוע 41 או 42, כל עוד הכול תקין - היית פשוט ממשיכה לעוד שבוע באפליקציה :) זה המצב ברוב ההריונות התקינים. תזכרי שהגוף שלנו חכם מאוד (ברמה שחלק גדול ממה שקורה בו עדיין לא מוסבר מדעית) הדברים לא קורים בצורה אקראית אלא לטובתך ולטובת התינוק, ובמקרים שבהם משהו לא הולך טוב, מזל שיש רפואה מתקדמת שיודעת גם לעזור.

מה זה היפרדות שיליה? היפרדות שליה היא התנתקות חלקית או מלאה שלה מדופן הרחם לפני יציאת העובר לאוויר העולם. היא מתרחשת ב-10-2 לידות מתוך 1,000. מבדילים בין היפרדות שליה אקוטית לבין היפרדות שליה כרונית. בהיפרדות שליה אקוטית מופיע דימום וגינלי פתאומי ועשויים להתלוות לו כאבי בטן וגב וצירים תכופים. בהיפרדות שליה כרונית מתרחשים דימומים חוזרים, איטיים וממושכים (לעתים כוללים דם קרוש), וייתכן שטף דם שלייתי שנצפה באולטרסאונד. באופן תקין השיליה נפרדת מהרחם רק בשלב השלישי בלידה לאחר יציאת התינוק וסיום תפקידה, היא נפלטת בציר של הרחם עד כ-45 דקות מיציאת התינוק. הפרדות השיליה מקיר הרחם לפני יציאת התינוק (חלקית או באופן מלא) עלולה להיות מצב שמסכן את האם והעובר. מה הם התסמינים? התסמין הבולט של היפרדות שליה הוא דימום וגינלי. הוא עלול להיות פתאומי ומלווה בהתכווצויות חוזרות ונשנות של הרחם וכאבי בטן. עם זאת, לעתים לא יופיע דימום וגינלי (כיוון שהוא נשאר כלוא מאחורי השליה), והביטויים העיקריים יהיו כאבי בטן, התכווצות מוגברת של הרחם ושינויים בקצב לב העובר. מה הם גורמי הסיכון? 1היפרדות שליה בעבר (גורם הסיכון המשמעותי ביותר) אצל נשים שהייתה להן הפרדות שיליה, יש סיכוי פי 5 להפרדות שיליה גם בהריון הבא (עד 3.5% באחד המחקרים), ריבוי מי שפיר שמייצרים עומס על הרחם, רעלת הריון, יתר לחץ דם הריוני ויתר לחץ דם כרוני, ירידת מים מוקדמת, זיהום תוך־רחמי, טרומבופיליה (קרישיות יתר), הריון מרובה עוברים, יציאת העובר הראשון בלידת תאומים (ירידת לחץ פתאומים ברחם) , ניתוחים קיסריים בעבר - גורם סיכון משמעותי לשיליית פתח, שיליה נעוצה והפרדות שיליה, הסיכון עולה עם מספר הניתוחים בגלל הרקמה הצלקתית ברחם ותופעות של השתרשות לא תקינה של השיליה, עישון ושימוש בסמים במהלך ההריון, חבלה בבטן מה הם הסיבוכים? מידת ההשפעה על האם והעובר תלויה בחומרת היפרדות השליה וגיל ההריון שבו היא מתרחשת ובמהירות האבחון והטיפול. סיבוכים אפשריים אצל האם: איבוד דם משמעותי וירידה בנפח הדם בגוף (הלם תת-נפחי) – מצב מסכן חיים שעלול לגרום גם להפרעה בקרישת הדם ולהצריך מתן מנות דם ומוצרי דם רבים. קשיים בהתכווצות הרחם (אטוניה של הרחם) לאחר הלידה בשל הסננת דם לתוכו, שעלולים להחמיר את הדימום ולעתים נדירות להסתיים בכריתת רחם. ניתוח קיסרי בהול בהרדמה כללית. סיבוכים אפשריים אצל העובר: פגיעה באספקת החמצן, מצוקה עוברית, פגות, ולעתים אף מוות. כיצד מאבחנים? רוב המקרים מאובחנים קלינית בעקבות תסמינים כגון דימום וגינלי וכאבי בטן פתאומיים או לידה מוקדמת/ פקיעה מוקדמת של קרומי מי השפיר. הרופא בוחן בעיקר את עוצמת כיווצי הרחם ושינויים בקצב הלב של העובר. לעתים רחוקות האבחון נעשה באולטרסאונד. כיצד מטפלים? אם ההיפרדות קלה וחלקית, הדימום חלש, מצבה הבריאותי של האישה תקין ואין סימני מצוקה עוברית, נדרשים מעקב רפואי והשגחה עד שהעובר מגיע לבשלות וניתן להגיע ללידה. אם ההיפרדות גדולה, הדימום משמעותי ובלתי נשלט, ויש סימני מצוקה אימהית/ עוברית – ממליצים ליילד בדחיפות. הצוות הרפואי ימליץ לפי התנאים אם אפשר לנסות ללדת וגינלית או שנדרש ניתוח קיסרי בהול. כיצד מונעים? מכיוון שלרוב לא ידוע מה גרם להיפרדות השליה, קשה גם למנוע אותה. אולם ניתן להקטין את הסיכון במהלך ההריון, להימנע מפעילויות שעלולות לגרום לחבלת בטן. בנוסף להיות במעקב אם האישה עם היסטוריה של היפרדות שליה/ יתר לחץ דם/ רעלת הריון ולבחון את המועד המועדף ללידה. הפרדות שיליה וניתוח קיסרי ניתוח קיסרי הוא גורם סיכון להפרעות בתפקוד שיליה, שיליית פתח (חוסמת את צוואר הרחם - לא ניתן ללדת וגינלית) שיליה נעוצה (משתרשת בצורה לא תקינה ולא נפרדת מהרחם עם יציאת התינוק, לעתים משתרשת בצלקת, ההמלצה היא לניתוח קיסרי מתוך חשש לדימום וצורך לנתח לניתוק השיליה מקיר הרחם) והפרדות שיליה כאשר הסיכון עולה מניתוח לניתוח. במחקרים (לא מהשנים האחרונות לצערי) עלה כי הסיכון להפרדות שיליה לאחר קיסרי עולה ב-30% ולאחר שני ניתוחים 40% ואף יותר , גם אם הסיכון המוחלט עדיין נמוך יחסית (אחוזים בודדים). לאישה שבעברה הפרדות שיליה יש סיכון פי 5 להפרדות שיליה גם בהריון הבא ולסיכונים נוספים כמו משקל לידה נמוך ולידה מוקדמת. הסיכון המוחלט הוא עדיין באחוזים בודדים. גם מרווח קצר בין הלידה להריון הבא (פחות משנה) מעלה את הסיכון להפרדות שיליה בהריון הבא. האם הפרדות שיליה שוללת ויב"ק - לידה לאחר ניתוח קיסרי? לא בהכרח. אצל כל אישה מתבצעת הערכה בהתאם להיסטוריה והמאפיינים שלה. כאשר יש ברקע שני קיסריים ויותר, ההמלצה הגורפת והמוחלטת תהיה קיסרי חוזר סביב שבוע 37-38 תוך מעקב, יחד עם זאת כל אישה זכאית לנהל את הסיכונים שלה ואת הבחירות שלה בהתאם לשיקוליה. חשוב להגיד שהסיכון אמנם עולה משמעותית, אבל הסיכון המוחלט עדיין לא מאוד גבוה, כשבהשוואה האישה צריכה לבחון את הסיכונים של קיסרי חוזר, שמעלה גם את הסיכון לה ולסיבוכים בהריונות הבאים.

לידות בית מקובלות מאוד במדינות רבות בעולם, יש מדינות בהן זו היא ההמלצה הגורפת עבור נשים בהריון בסיכון נמוך. ישראל היא בין המדינות המערביות המפותחות הבודדות בה לא רק שלא מעודדים לידות בית, אלא מייצרים תנאים בהם לנשים יהיה קשה מאוד ללדת בבית. אין חוק האוסר על אישה ללדת בית. גם בהריון בסיכון גבוה. יש הנחיית משרד הבריאות (חוזר מנכ"ל לידות הבית) האוסרת על אנשי מקצוע לסייע לה, כך נולדות להן לעתים לידות "אנאסיסטד" – לידות ללא סיוע של אנשי מקצוע. מחקרים רבים שבחנו לידות בית מתוכננות, לעומת לידות בית חולים הראו כי הסיכוי ללידה תקינה בבית גבוה משמעותית. לשם השוואה, רק כ-5% מלידות הבית מסתיימות בניתוח, לעומת 15-20% מלידות בית החולים. אחוז זעום של לידות בית מסתיים עם התערבות מכשירנית (עד 3%) וחתך חיץ הוא נדיר מאוד, לעומת בתי חולים בהם זה מאוד נפוץ - בעיקר בלידה ראשונה. התוצאות האימהיות בלידות בית ולידות בית חולים דומות עם יתרון ללידות הבית בכל הקשור לחתך חיץ, זיהום, אשפוז ממושך, קרעים קשים וכדומה. כמובן יש משמעותית פחות לידות ואקום ומלקחיים ומתן אפידורל שיכול להוביל לתוצאות לוואי ארוכות טווח. התוצאות אצל תינוקות דומות גם הן בטווח הקצר. ישנם הבדלים מזעריים בין תוצאות לידות בית חולים ללידות בית, ללא עליה משמעותית בסיכונים לתינוק. בטווח הארוך ישנם יתרונות רבים, אחד מהם הוא הסיכוי הנמוך להיוולד בניתוח או לעבור לידה מכשירנית / עם חומרי הרדמה ופיטוצין. לידות בית אחרי קיסרי? מחקר אנגלי שפורסם ב- 2015 הציג נתונים מרשימים כשהשווה יולדות ויב"ק בבית ובבית חולים. 87% מיולדות הבית ילדו בלידה תקינה נרתיקית לעומת 69% שילדו בבית חולים! אמנם היה 37% פינוי מהבית להמשך לידה בבית חולים, אך מרבית הפינויים לא בשלב הפעיל, הרקע השכיח לפינוי הוא חוסר התקדמות. פינוי לאחר הלידה היה בעיקר לאור קרעים (לא על רקע מצבים מסכני חיים). אחוזי הפגיעה בעוברים היו דומים (1.57% בית חולים לעומת 1.87% בבית). במחקר בו בחנו לידות של כ-1,500 נשים היו 4 עוברים שלא שרדו בלידה – שניים בכל קבוצה. קבוצת יולדות הבית הייתה 239 והיתר היו לידות בית חולים. ארה"ב הנחשבת למדינה עם אחוז ניתוחים קיסריים מאוד גבוה, הציגה נתונים מפתיעים במחקר "צפון אמריקה" שכלל גם את קנדה ופורסם ב-2010 על בסיס נתונים מהשנים 04-09. 93% מיולדות הבית ילדו בלידה טבעית ללא כל התערבות. בקרב הויב"קיות (יולדות לאחר ניתוח קיסרי) נרשמו 87% הצלחה בלידה וגינלית. רק 12% פינוי לבית חולים (מרביתם הסתיימו בלידה תקינה) ו1.7% פגיעה בעובר, סביב הממוצע במחקרים קודמים. למעשה ללא הבדל מלידות בית חולים. מה התנאים ללידת בית? הריון תקין ללא גורמי סיכון (ללא סכרת, הערכת משקל עד 4 ק"ג, ללא מצבים רפואיים פעילים) ליווי של גורם מוסמך המגיע גם עם כל הציוד הרפואי הנדרש כולל ציוד למצבי חירום. מרחק של עד חצי שעה מבית חולים במקרה הצורך לפינוי. לא כל מי שרוצה ללדת לידה טבעית חייבת ללדת בבית כדי למקסם סיכויי הצלחה. שנים של הפחדה הטמיעו בנו פחדים עמוקים וזה מספיק כדי לא לאפשר את תחושת הבטחון הנדרשת ללידה. לכן, לא לכולן לידת בית תרגיש הדבר הנכון והבטוח וזה בסדר גמור.  לידת בית הינה אפשרות לגיטימית אם כי לא פשוטה לביצוע, למי שמרגישה בטוחה ברצון שלה וביכולת שלה ללדת בסביבה ביתית. רצוי ליצור קשר עם מיילדת בית בשלב מוקדם יחסית (אין הרבה והן נתפסות מהר) ולהיערך לוגיסטית ללידה ולאחריה. למרות שמדובר בלידה שדורשת מאיתנו יותר השקעה (כספית ולוגיסטית) מדובר בדרך מצוינת למקסם את הסיכוי שלנו ללידה בריאה וטובה, למי שבאמת מרגישה את הבטחון בבחירה הזו.

פ עם קראו לזה תכנית לידה, וגם היום נשים מגיעות לפעמים לחדרי הלידה כדי ללדת את התינוק.ת שלהן, עם מסמך המדבר על ההעדפות שלהן בלידה, הגבולות והצרכים - כדי שהצוות שלא מכיר אותן עדיין, יבין מי הן ומה חשוב להן. היחס למסמך הזה משתנה ממקום למקום ומסיטואציה לסיטואציה ולא פעם, אין אליו התייחסות ממשית או אפקטיבית. אני מעדיפה לדבר על משאלת לידה , כך הדולה שלי (כן לכל דולה יש דולה) הגדירה את זה כשליוותה אותי וכך גם לימדה אותי בהמשך. משאלה היא דבר עוצמתי מאוד, אישי מאוד, פנימי מאוד - אך כזו שיש לה יכולת להתממש כלפי חוץ. אנחנו צריכות לדבר על מה לבקש, בשונה מתוכנית - משאלה היא כללית יותר, לא בהכרח מתייחסת לפרטים הקטנים. היא תמונת הלידה שלנו. הרגע הראשון בו אנחנו פוגשות לראשונה את התינוק או התינוקת שלנו. הריח בחדר, האורות, הצלילים, האנשים. האם אנחנו שוכבות ? יושבות ? עומדות? האם אנחנו מרגישות בטוחות? אהובות? בדרך לבנות משאלת לידה, אני שואלת את היולדות שאני מלווה כמה שאלות. אני מניחה אותן פה כדי שתוכלו לנסות לדמיין את משאלת הלידה שלכן, לסמן מה חשוב שלכן ולחשוב על תוכנית שתעזור לכן להגשים אותן. אני לא מאמינה בזה שמישהי או מישהו (בין אם זה רופא, מיילדת, דולה) מגשימים לכן את הלידה. אתן ורק אתן הכוח הבורא בחדר, תזכרו את זה תמיד! ביכולת שלכן להגשים את משאלתן הלידה שלכן, היתר שם עבורכן ובשבילכן - כדי שתוכלו לזהור. איפה את רוצה ללדת ? בבית או בבית חולים? בחדר טבעי או בחדר רגיל ? איך את מדמיינת את המקום הבטוח שלך ? יש נשים שירגישו מאוד בטוחות בחדר לידה בבית חולים ואחרות חרדות ומוצפות. אין בחירה טובה או לא טובה, יש מקום בו את מרגישה הכי בטוחה בעולם. זה יכול להיות האמבטיה שלך או חדר ניתוח. תחשבי איפה את רוצה ללדת. מי נמצא שם איתך ? אפשר ללדת לבד, עם מיילדת. אפשר בליווי בן זוג, חברה, אמא, דולה, כל אדם שאת סומכת עליו. האם כשאת רואה את הלידה שלך את מוקפת אנשים או לבד ? האם את אוהבת להיות בסביבה רועשת או שמעדיפה את השקט שלך בשגרה ? האם את מרגישה בנוח בסיטואציה אינטימית עם אמא, אבא, בני משפחה נוספים? נשים רבות אוהבות כמה שיותר אנשים סביבן, כן גם בחדר לידה. אחרות, צריכות שקט מוחלט, אינטימיות מלאה, כל נוכחות מפריעה להן. האם את רוצה מגע ? מגע הוא כלי מדהים להקלה על כאב, הוא מרגיע, מאזן, מקרקע. אבל במצבים מסוימים מגע יכול להוציא מתוך בועת האוקסיטוצין, להפר את האיזון העדין שקורה בלידה, מגע יכול להרגיש כואב מהרגיל או חזק מהרגיל במהלך לידה - ולהיפך. אז האם בלידה שלך את רוצה שיגעו בך? יש מגע מסוים שאת צריכה או נרתעת ממנו ? כאב - חבר או אויב ? ההתייחסות לכאב היא מרכזית בלידה. כאב אינו סבל בהכרח ולידה אמנם כואבת - אך לא חייבת להיות מלווה בסבל או רגשות שליליים. יש כאב שהוא טוב - הכאב שמביא חיים. נכון שברגע האמת קשה לנו להיות במחשבה הזו ואנחנו נוטות להתמסר (או להתנגד) לכאב, ברגעים אלה אין מחשבות - יש רק תחושות מאוד גולמיות ומאוד חייתיות, מי יכולה להתפלסף כשכואב לה? תחשבי איך היית רוצה לפגוש את הכאב בלידה שלך. האם את מעוניינת בכך. זה בסדר גמור אם לא, אז נתכנן להגיע לקבלת אפידורל בתחילת הלידה הפעילה ונוודא שאכן תוכלי לקבל אותו. אם את סקרנית לגבי היכולת שלך להכיל את הכאב ואולי להתחבר - תמיד אפשר לנסות טבעי ולשנות דעה אחרי זה. את תחליטי כמה כאב וכמה חיבור את מעוניינת לחוות. מי שבוחרת בכאב היא לא מזוכיסטית, פשוט יש בה לרוב סקרנות לגבי הדבר ולפעמים פשוט אין ברירה - במקרה כזה אנחנו רוצות לבוא במיינד-סט של סקרנות ואתגר, ולא פחד וחרדה. מים או אדמה ? לידה במים נשמעת כמו חלום, אבל תתפלאו - יש מי שזקוקות ליציבות של הקרקע, להתנגדות ולשיכוך כאבים תרופתי, והמים לא מדברים אליהן. אם את אוהבת מים, מרגישה שהם מרגיעים ומרפים אותך ואת רוצה לידה טבעית - זו משאלה שתתאים לך. אין הבטחות שתלדי במים בסופו של דבר (אלא אם תבחרי לידת בית וגם זה לא ודאי) אבל ניתן לשהות במקלחת למשך זמן ארוך בצירים. כל זמן שתרגישי שזה עושה לך טוב. הכול בקצב הנכון. מה מקצב הלידה שאת היית רוצה לחוות ? לידה איטית וסבלנית או לידה מהירה - כזו שתתחיל מהר ותסתיים מהר. בספרה "מיילדות רוחנית" אינה מיי גסקין מדברת על צירים כעל גלים (rushes באנגלית) ואני מאוד מתחברת - דמייני שאת יוצאת להפליג בים. האם הגלים גבוהים וסוערים? או שהם שקטים ונמוכים? האם את רוצה הפוגות גדולות או מקצב שישאיר אותך עירנית? זה נכון שזה לא באמת בשליטתנו, אבל למשאלה יש כוח ולהורמונים יש השפעה גם על זה - אז תחשבי מה היית רוצה והגוף שלך כבר ידע לפרש את זה. כמה התערבות ומתי ? במשאלה שלך האם את רוצה להרגיש מענה רפואי - עירוי, ניטור, הצעה לעזרים מלאכותיים, או שאת רואה את עצמך ואת הגוף שלך עושים את כל העבודה? תמיד ניתן לסרב להתערבויות, לא תמיד זה נכון לסרב אבל בהחלט תמיד זה מותר. סמני לעצמך את גבולות הגזרה במשאלה שלך - איזו התערבות היא נוחה לך ואיזו מייצרת אי נוחות. האם במצב מסוים זה ישתנה ? כלומר לא תרצי עירוי אבל אם תרצי אפידורל זו עסקת חבילה. רובנו לא רוצות חתך יזום - אבל אם הוא נדרש ואת מרגישה את זה (בגוף או מהשיח עם המיילדת שלך) איך היית רוצה שזה יקרה? כמה תרצי להרגיש וכמה שיעבור לידך מתוך ההתערבויות המבוצעות? הגעה לחדר לידה צריכה להיות פרקטית, הבנה שיש העדפות שנוכל לשמר ועם חלק אולי נצטרך להתגבש. במשאלה שלך נסי למפות את הקצוות - את מה שיהפוך את הלידה מחוויה חיובית לטראומטית. איך את והגוף שלך בתהליך ? האם את רוצה לידה פעילה - לנוע, לשנות תנוחות, לתרגל, להיות בריקוד עם הלידה. או שאת רוצה למצוא תנוחה שבה כואב פחות ולשהות בה. לא תמיד תדעי, אם ילדת בעבר - תדעי כנראה לסמן מה יותר נכון לך. לידה פעילה לא חייבת להיות כזו שבה את "פעילה" - אלא זו לידה שהגוף שלך מנהל אותה. הכוונה היא שאת לא חסרת אונים או יכולת לזוז, לקבל החלטות או להיות גורם פעיל בלידה שלך. אפשר להיות פעילה עם אפידורל. אפשר להיות מאוד לא פעילה גם בלי אלחוש, תחשבי כמה את מחוברת או רוצה להיות מחוברת לחוויה בגוף שלך, כמה את רוצה להרגיש, לראות, להיות נוכחות במלוא מובן המילה. אני כבר אומרת שאם יש בך פחד, חרדה ורצון שזה פשוט יעבור בלי שתרגישי יותר מדי, זה ממש בסדר. אפשר להבין אותך. במשאלה שלך יכול להיות כל דבר שמתאים לך. רגעי השיא - מי את ברגע מהחשובים בחייך ? האם את רוצה לקבל את התינוק שלך לידייך? האם את רוצה לראות את הרגע שבו הוא מגיח לעולם ? האם תרצי שיצלמו ויתעדו לך אותו? מה הריחות בחדר, איזה אור ואיזה צלילים נשמעים בו ? האם את מכוסה או עירומה ? דמייני בפרטים את הרגע שבו אתם נפגשים ומה צריך להתקיים שם. האם את כאובה או שפתאום הכאב נעלם ? עייפה ? נמרצת? האם האושר שלך מהול בכאב וקושי מהלידה ? האם את מוצפת מעוצמת החוויה? זהו רגע בחייה של אישה שבאמת קשה לתאר אותו, והוא רגע שונה מאחת לאחת. לא פעם ראיתי אימהות מדהימות שברגע יציאת התינוק שלהן היו כל כך עייפות וכאובות - שהקסם הזה לא קרה להן, אבל הוא קרה גם קרה אחרי. גם אם הרגע הזה לא מלווה בזיקוקי דינור דמיוניים מעל ראשך - תדעי שאת אמא נהדרת, פשוט כל אמא חווה את הלידה אחרת. תני מקום גם לרגע הזה בכתיבת המשאלה שלך. 

לידה טובה מתחילה בהכנה טובה ללידה. אתן לא חייבות להוציא כספים, לעשות את כל הטיפולים האפשריים ולאזן את עצמכן לדעת. הכנה ללידה עבורי מורכבת מידע רלוונטי, כלים פרקטיים והתאמה לצרכים האישיים של כל אחת. החלק המשמעותי בהכנה הוא החיבור לגוף שלנו, תיאום ציפיות עם מה שיפגוש אותנו בלידה ויצירת התנאים המיטביים לגוף ולנפש שלנו כדי ללדת ברכות ובבריאות. פעילות גופנית - כבר מתחילת ההריון משמעותיים מאוד לתחושה הכללית ומצב הרוח. לקראת סוף ההריון זה עוד יותר חשוב, כשהכוונה היא לא להתאמץ מעבר ליכולת אלא להיות פעילה בגבול היכולת, עם התאמה לצרכי הגוף המשתנים. כדור פיזיו יעזור לכן מאוד לתרגילים בבית ועבודה עם האגן, ישיבה על פיתה בלאנס מומלצת גם למי שעובדת מול מחשב / נוהגת הרבה. תרגול יוגה בהריון, פילאטיס וגם אימוני כח למי שהייתה רגילה - יביאו אתכן עם גוף חזק ובריא ללידה. ואם לא הייתן פעילות לפני ? השינוי יכול להיות גם קטן מאוד. תנועה על מזרן בבית, תרגול מתיחות, הליכה מתונה, כל דבר שישאיר אתכן בתנועה. תזונה - אני יודעת שזה מורכב, כי הריון הוא לא תקופה פשוטה - יש בחילות, הקאות, חשקים, דברים שדוחים אותנו פתאום. הכוונה היא תזונה נקייה ככל שניתן מפחמימות ריקות וסוכרים. הרבה חלבון, שמנים בריאים, פירות וירקות. הגוף שלכן עובד מאוד קשה בלייצר חיים, תנו לו את הכי טוב. ביקור אצל פיזיו רצפת אגן - לעיסוי, תרגול, עזרה בכאבי גב ואגן וקבלת הנחיות לעיסוי פרינאום למי שרוצה. הביקור יאפשר לכן ללמוד קצת יותר על שרירי האגן שלכן והרפייתם במהלך הלידה. צמחי מרפא - חליטות סרפד עוזרות להפחית נפיחות ומעלות ברזל. משבוע 36 תוספת של עלי פטל שחור מכינה את הרחם ללידה ומחזקת את טונוס השריר. יש השותות תערובת עם צמחים נוספים להכנת הרחם ללידה. תוספי תזונה מומלצים - אני בדעה של התאמה אישית לצרכים של כל אחת, אבל ברור לגמרי שגם מולטי-וטמינים למיניהם יכולים לעשות את העבודה. המומלצים שלי מניסיון - מגנזיום (250 מ"ג לפחות), קומפלקס ויטמין בי, תוסף יוד ואומגה 3 ממקור איכותי - מעבר להיותו תוסף בריא, אומגה 3 מסייעת בשיפור מצב הרוח ומחזקת קרומים - כדי שהלידה לא תתחיל בירידת מים לפני הצירים. **כמובן שלפני כל נטילת תוסף תתייעצו עם אשת מקצוע ואם יש לכן מצב רפואי פעיל, זה ממש הכרחי** הומאופתיה - דרך נהדרת להכנה עדינה ללידה, אני ממליצה על התמציות של דר קיי וראיתי (גם בלידות שלי וגם אצל יולדות שאני מלווה) שהיא מסייעת בשלב שני קצר יותר של הלידה - שלב הלחיצות ויציאת התינוק. דיקור ורפלקסולוגיה - כלים תומכים מדהימים לאיזון הורמונלי והכנת הגוף ללידה. לא להשראת לידה בהכרח, ולא זה לא מתייחס רק לרחם. אלא כל הגוף ולא מעט הנפש. גרסאות לביצוע עצמי - הליכה על חול. לישת בצל. צחוק. גינון ושתילת צמחים. יצירה. אמבטיה לאור נרות עם ספר טוב. טיפול מים - עוד כלי תומך מדהים בכל שלבי ההריון. מאזן ומרגיע. מפיג עומס וכאבים. אמבריו בלאנס, ווטסו וג'הארה הם טיפולים שעובדים על חיבור גוף ונפש ומתאימים לנשים בהריון. איזון אגן - הכוונה לכל מה שיסייע לכן לעבור את ההריון עם מינימום כאב ואי-נוחות, יפיג את המתח ברקמות וברצועות המחזיקות את הרחם, יוביל לשרירים מאוזנים ורפויים במידה. אם את חווה הריון נוח וקליל לא בטוח שיש צורך, אבל אם את סובלת - נסי להגיע לטיפול עיסוי באחת השיטות לאיזון אגן, זה יקל עלייך וגם יאפשר מרחב לעובר שלך לקראת הלידה. הפרשת אוקסיטוצין - כל מה שמשחרר את ההורמון הזה הרי הוא משובח! אני קראתי סיפורי לידה וראיתי סרטי לידות טובים, שבוכים בהם והכל נעים ויפה. לא קראתי סיפורי לידה קשים ובכלל נמנעתי מכל מה שיכניס בי פחד או חרדה וחוסר בטחון בדרך שלי. כל אחת תבחר את הדרך שלה להפריש אוקסיטוצין - עם בן הזוג, משפחה, חברות, ילדים שכבר יש לכן - המטרה היא להיות בטוב, זה מדעי. קריאת חובה - "לידה פעילה". אני לא אוהבת את המילה חובה, אבל באמת שזה ספר שמסדר את הראש ואת הלב. נותן ידע וכלים, גם אם אתן ממש לא מתכננות לידה טבעית כדאי שתדעו איך המערכת ההורמונלית שלכן עובדת בלידה, מה ניתן לעשות בכל מצב ובעיקר איך לעבור את הלידה בטוב. עיבוד לידות קודמות - יש מגוון שיטות ונשות מקצוע. חשוב בעיני לעשות. לפעמים משהו נשאר תקוע מהלידות הקודמות ועלול ממש לעכב אתכן. מפגש או סדרת מפגשים יעשו לכן סדר בראש. לדעת את מי לשתף בתוכניות הלידה - תקיפו את עצמכן באנשים שגורמים לכן להרגיש טוב עם ההחלטות והתוכניות ללידה, וצמצמו את הקשר עם מי שלא. גם אם זה לתקופה. לכולם יש דעה, סיפורי לידה זוועתיים שאתן ממש לא צריכות לשמוע. זה עובד לכל הכיוונים. אם את יודעת שאת רוצה לידה מאולחשת מהרגע הראשון את ממש לא צריכה לשמוע על זאת שילדה טבעי ונהנתה מכל רגע. כל בחירה טובה ובלבד שהיא נכונה לך, אל תחפשי ערעור או רגשות אשם. אם בכל זאת הסתקרנת וזה פתח לך את החשיבה, זה משהו אחר. לדמיין את הלידה - תחלמו עליה. תכתבו אותה. תחשבו מה יהיה ואיך תרגישו. נסו כמה שיותר חי ובפרטים. לא להאמין כמה זה ממלא ומייצר תחושת מסוגלות. עוד יותר מדהים כשאתן מגשימות אותה! בחירת בית חולים - לעשות סקר שוק - בין אם בחרתן בבית או בבית חולים , תעשו סקר שוק לבחירת המקום התואם לצרכים שלכן והצוות הנכון ללידה. אל תתפשרו על מה שהכי חשוב לכן, תתפשרו רק על מה שבאמת ניתן לוותר עליו. הקשיבו הרבה לאינטואיציה. אם משהו לא בא לכן בטוב - תוותרו עליו. היום יש המון מידע ולכל בית חולים גם סטטיסטיקות. באפליקציית יולדות תוכלו לראות דירוגים וחוות דעת של יולדות, ואל תוותרו על סיור כדי לראות את המקום ולשמוע על הגישה של הצוות. להיות מוכנות לכל אפשרות - זה החלק הקשה. התכוננו והשקענו. דמיינו. אכזבה בהגשמת החלום היא קשה. לכן הכינו עצמכן גם לזה בהשלמה שעשיתן הכול! ואם זה קרה אחרת כנראה שזה היה גדול מכן. וזה בסדר. כל חוויה היא הזדמנות לצמיחה ולמידה, עצם העובדה שהבאתן חיים - אתן כבר מדהימות, גם אם לא עשיתן שום דבר או עשיתן הכול :)

זו מחשבה שלקח לי זמן לרדת לעומקה, אבל בלידה הרחם שלנו - שגידלה את העובר בתוכה, למעשה פולטת אותו בהתכווצויות חזקות. הצירים והצורך ללחוץ את העובר החוצה - הם למעשה תהליך טבעי שיקרה גם במינימום הפעלת מאמץ שלנו כיולדות. למעשה אם לא נתאמץ כל כך קשה, לגוף שלנו יהיה קל יותר להשלים את הפעולה. מה אם - כל מה שהיית צריכה לעשות הוא להרפות ? בלידות טבעיות בהן היולדת מרגישה בטוחה לגמרי מתרחש "רפלקס פליטת העובר". למעשה מדובר בסדרת התכווצויות מאוד חזקות ותכופות של הרחם הגורמות לפליטת העובר מגוף האישה, **ללא כל פעולה מצידה** ובלי "ללחוץ". הרפלקס תואר לראשונה בשנות ה-60 של המאה הקודמת על ידי חוקרת בשם ניילס פרגוסון שחקרה לידות בעכברי מעבדה. פרגוסון הבחינה שבמצב של איום או פגיעה בפרטיות, רמות הורמוני הסטרס בגופם של העכברים עלו והלידה פסקה - כאשר מדובר בשלביה המוקדמים. לעומת זאת, אם הלידה הייתה בשלב מתקדם אירע בדיוק ההיפך והעובר היה נפלט במהרה מגוף האם. מדובר סביר להניח באינסטינקט הישרדותי, שאמור להגן על האם והעובר. כאשר האם חשה סכנה הלידה מזורזת במטרה לאפשר לה להגן על עצמה ועל התינוק שלה. צריך להגיד שלעכברים פעילות מוחית שונה בהרבה משלנו והם מונעים מאינסטינקטים. בדומה לכך, בלידה של אישה הפעילות של הנאוקורטקס (החלק "החושב" במוחנו) יורדת משמעותית ומאפשרת לאינסטינקטים להשתלט ולאפשר לידה מהירה וטובה. זו הסיבה שאחד הכלים לזהות אישה בלידה פעילה זה מצבה התודעתי והיכולת שלה להפעיל את ה"מוח החושב". מישל אודנט, רופא צרפתי עשה שימוש במונח זה בהקשר של לידות נשים החל משנות ה-80. לדבריו, רפלקס פליטה אמיתי יכול להתרחש רק בלידה ללא כל התערבות והפרעה , בכלל זה נוכחות רופא או אפילו בן זוג. לידה כזו היא הלידה הנכונה ביותר לגוף, מהירה ובריאה ולמעשה לא דורשת מהאישה כל מאמץ בשלב הסופי. במחקרים שלו גם נאמר שנדיר בלידות כאלה שיהיו קרעים רציניים היות ותנוחת הלידה הייתה כה נכונה ליולדת ולגוף שלה שגרמה מינימום נזק פיזיולוגי. התיאור של רפלקס הפליטה הוא מעניין ומזכיר את שלב המעבר . אם בשלב הראשון של הלידה אנחנו רוצות אוקסיטוצין - הרפיה, רוגע, בטחון, אז לקראת סופה מגיע פרץ אדיר של אדרנלין. בתחושה של האישה הוא מלווה בהתעוררות חושים, פחד עד פחד מוות - וזה גורם להתכווצויות חזקות מאוד של הרחם ופליטת העובר - בלי לחץ מצד האישה! זה כמו התעטשות, מרגע שהתחילה לא ניתן לעצור אותה ;) אודנט מתאר גם מצב שבו הרפלקס מופעל מעצם תחושת הבטחון של האישה, ולא רק מתחושה גדולה של פחד. בדומה לחיה היולדת לבד בפינה חשוכה או כל מקום שמשרה עליה בטחון. תחושת הבטחון חייבת להיות **מוחלטת** על מנת לאפשר לגוף לעשות את שלו. מילה לא במקום, אור, מגע - כולם יכולים לקטוע את התהליך. כשהיולדת חווה את שלב המעבר / הפחד ("פחד מוות") למלווים יש נטייה להרגיע אותה. לדברי אוטדנט, זה הדבר הלא נכון לעשות. פניה לוגית / שכלית ליולדת מגרה את פעילות הנאוקורטקס שלה וקוטעת את המצב ה"חייתי" בו היא נמצאת. שלב הפחד הוא שלב שיש לתת לאישה להיות בו ולקבל אותו, הוא נמשך זמן קצר מאוד, הוא הכרחי, ומשמעותו שהלידה קרבה. עוד סיבה לכך שהלידה מסתיימת בפרץ אדרנלין היא הצורך של האם לקבל את תינוקה. זוכרות את העירנות המופלאה אחרי הלידה? כולם מצפים שתלכו לנוח אבל גופכן וגוף התינוק מוצף אדרנלין ואוקסיטוצין - הכל כדי שתהיו עירניות ותתחברו לתינוק החדש שלכן. רפלקס פליטת עובר לא קורה בלידות בית חולים (אלא אולי במקרים נדירים) בגלל ההפרעות הרבות ליולדת, פרטיותה והסביבה בה היא נמצאת. המצב שמאפשר את הרפלקס הוא כל כך עדין שגם אור חזק מדי או אדם זר שנוכח לא יאפשר אותו. למרות ששמענו את זה כנראה מאז היותנו קטנות, בלידה לא אמורים בהכרח ללחוץ. זהו תוצר של החברה בה אנו חיות ואבדן החיבור שלנו למקום הפרימיטיבי / חייתי שנדרש בלידה. לידה היא לא תהליך מחשבתי אלא פיזי טהור, מי שמצליחה לייצר סביבה בטוחה וניתוק מהשכל - חווה אותה כמו שהטבע תכנן, פשוט בפליטה עצמית של הרחם את העובר לאוויר העולם! אם הלידה היא לידה עם אלחוש (אפידורל) או התערבויות, עדיין כדאי לעבור לפניה אצל פיזיותרפיסטית רצפת אגן שתנחה אתכן לעבוד עם נשימה והרפיה, כדי שהעבודה שלכן בשלב הלחיצות תהיה אפקטיבית ומודעת יותר - ללידה קצרה יותר ועם פחות נזקים.